רואימי, יניב

בן מרים ואברהם. נולד ביום כ"ה בכסלו תשל"ו (29.11.1975) במושב דבורה שבחבל התענכים, כבן למשפחה שורשית שבניה גדלו וחיו במושב. יניב למד בבית-הספר היסודי "יד לחמישה" בדבורה והמשיך בתיכון "ניר העמק" בעפולה, שם למד במגמה ההומנית. נטייתו לספורט ניכרה כבר בצעירותו והוא השקיע מזמנו בענפי הכדורסל, הכדורגל והכדורעף. במשך שלוש שנים שיחק טניס שולחן והגיע לרמת משחק מרשימה. גם את תחום השחייה לא הזניח וסיים קורס מצילי בריכה. ליניב היו שאיפות צבאיות, ולקראת גיוסו החליט לשפר את כושרו הגופני, על כן החל להתאמן בריצות ארוכות פעמיים בשבוע. חלומו היה להצטרף לאחת היחידות המובחרות וטרם גיוסו אף הגיע לגיבוש בשייטת. בשלב מסוים עזב את הגיבוש ובשל היותו מבוגר יחסית לבני מחזורו, ביקש להקדים את גיוסו. פעמים רבות חזר והביע את רצונו להתנדב לחיל קרבי ולשרת כלוחם. בסוף חודש מרץ 1995 התגייס יניב לצה"ל. הוא החל מסלול טירונות של חיל הרגלים בבסיס אימונים של חטיבת הנח"ל, אחר כך עבר גיבוש לפלוגת ההנדסה והוכשר כלוחם חי"ר, המשיך לאימון מתקדם של חיל ההנדסה, עבר קורס חבלה בסיסי ועתיד היה לצאת לקורס מפקדי כיתה. יניב הצטרף לצוות "אודי", צוות מרץ 95', והשתתף במשימות שביצעה היחידה בלבנון. יניב היה אדם בעל עוצמה מיוחדת ונוכחות בולטת, שנהג להעלות את המורל ולעודד את הסובבים אותו. על אף הקשיים, מעולם לא התייאש ולא הרים ידיים. היותו אדם חברותי ומתחשב, דבקותו במטרה ונחישותו, חיבבוהו על כולם, חברים ומפקדים. במהלך השנים הכיר יניב את איריס ואהבתם הרקיעה שחקים. בכל הזדמנות ומכל מקום נהג להתקשר אליה, לשאול לשלומה ולהרגיע את חששותיה. יניב ואיריס החלו לטוות חלומות על עתיד משותף ודיברו על חתונה, אך תוכניותיהם נגדעו. ביום כ"ג בסיוון תשנ"ו (10.6.1996) נפל יניב בקרב בלבנון, בגזרה המזרחית של איזור הביטחון. כוח של חטיבת הנח"ל, ששב למוצב "דלעת" מביצוע משימת לילה באיזור רכס עלי טאהר, נתקל במארב של מחבלי חיזבאללה, אשר פתחו באש מטווח קצר ומכיוונים שונים. האש לוותה בפיצוץ רימונים שהושלכו לעבר חיילי פלוגת ההנדסה החטיבתית. על אף שהופתעו, הגיבו חיילי הכוח כמצופה, השיבו אש לעבר המחבלים ואף הרגו אחד מהם. במהלך הקרב נהרג יניב. עמו נפלו סגן ישי שכטר, סגן ליאור רמון, סמ"ר עידן גבריאל וסמ"ר אשל אמיר בן-משה. עוד שמונה חיילים נפצעו. יניב הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – מיטל והילה ואח – רועי. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. העיתונות סיקרה בהרחבה את הקרב שהביא למותם של יניב ושל חבריו. על קברו נפרדה ממנו אחותו מיטל, במילים: "היית ילד שתמיד אהב לצחוק. הפכת אותי פתאום לאחות הגדולה. לנצח, אחי, נזכור אותך תמיד וניפגש שם למעלה". מפקד חטיבת הנח"ל הספידו ואמר: "יש לי גאווה להיות המפקד שלך ושל חבריך. אני מצדיע לך". במכתב התנחומים למשפחה השכולה, כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "יניב שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל מוביל בצוות, שהתנדב ראשון לכל משימה, וביצע את המוטל עליו על הצד הטוב ביותר". מפקד היחידה בה שירת, כתב למשפחתו: "יניב, שהיה אחד מעמודי התווך בצוות, תמיד לקח על עצמו אחריות, ביצע את המשימות שהוטלו עליו בצניעות, דבק במטרה והפגין משמעת עצמית. תמיד ראינו בו קצין לעתיד ביחידה ואחד משרשרת הפיקוד. גם כשהיה קשה, תמיד חייך, היה מלא מרץ ושמחת חיים. ברגעים קשים רציתי לראות את יניב בקרבתי". משפחתו של יניב הנציחה את זכרו בהכנסת ספרייה תורנית על שמו לבית הכנסת במושב דבורה. מדי שנה מתקיימים שני טורנירים בקט-רגל: האחד, טורניר למקומות עבודה בחסות מועצת פועלי עפולה והשני, טורניר לנשים, בחסות מתנ"ס גלבוע.