בן פיבי ומשה. אביחי נולד בעכו ביום ב' באלול תשנ"ב (31.8.1992). ילד שלישי להוריו, אח של אלין ושי. אביחי, שזכה לכינוי החיבה – רוחה, למד בעכו, בבית הספר היסודי "גורדון" ובחטיבת הביניים "עלייה שנייה". הוא המשיך לתיכון "אורט דרסקי", בו למד במגמת מחשבים. אביחי הצטיין בתחום המחשבים והיו לו תכניות לעסוק בכך אחרי הצבא. אביחי היה ילד מושלם, סיפרו הוריו, ילד שמח ויפה מבפנים ומבחוץ, ילד זקונים שהיה תמיד בוגר, ידע לאהוב וידע לתת מעצמו. מצוות כיבוד אב ואם הייתה אצלו באופן קבוע במקום הראשון. היה לו גם קשר מצוין עם אחיו ואחותו – קשר חזק עם אחיו שי ובעיקר היה מחובר בקשר בלתי נפרד לאחותו אלין, והשניים נראו לסובביהם פעמים רבות "כמו נשמה אחת", כדברי המשפחה. מגיל צעיר אביחי בלט כמנהיג בין חבריו, בעל ביטחון עצמי ומי שמגבש את כולם סביבו. מי שממש ממגנט את סביבתו, הסכימו כולם. אביחי אהב לארח בגינת הבית את חבריו הרבים, ידע איך לשמח אותם וידע מתי לתמוך בהם, מתי להיות ותרן ורחמן לסובבים אותו. החבורה, מעידים החברים, די התפרקה אחרי נפילתו. אביחי אהב מאוד להאזין למוזיקה, בעיקר מזרחית ולועזית. אהבה מיוחדת הוא פיתח למטבח – אהב לאכול, אך גם ידע ואהב להכין במו ידיו מאכלים רבים. ביום 31.10.2011 אביחי התגייס לצה"ל. הוא שירת בחיל כללי, בבסיס תותחנים סמוך לצפת. בבסיס, ביחידת "מרכבות הפלדה", אביחי התאקלם עד מהרה, הצטיין בתפקידו והיה ליד ימינו של מפקד המקום. אביחי נפל בעת שירותו ביום י"ד בכסלו תשע"ג (27.11.2012), אחרי מחלה. כשלושה חודשים קודם לכן הוא התעלף בהיותו בבסיס ופונה לבית חולים בצפת, אך בבדיקות לא נתגלה דבר. כעבור כמה ימים, בארוחת שישי בבית המשפחה, שוב הרגיש רע ופונה לבית חולים. אחרי אישפוז התגלתה בבדיקות מקיפות מחלתו הקשה ואביחי הועבר למחלקה האונקולוגית בבית חולים רמב"ם בחיפה, החל מיד בטיפולי הקרנות אך בתוך חודשיים נפטר. אביחי היה בן עשרים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנהריה. הותיר הורים, אחות ואח. על מצבתו של אביחי כתבו בני המשפחה: "בן ואח גיבור". חבריו של אביחי העידו כי אם אי פעם הם חשבו שיראו מלאך, הרי אביחי היה בדיוק כזה. בדפי פייסבוק הם פרסמו פוסטים ציבוריים לזכרו. כתבה מאי, יום אחרי נפילת אביחי: "החצי שלי, החבר שלי, האח שלי, ועוד מיליון תיאורים. אני עדיין מרגישה שכל זה חלום רע, שאני צריכה להתעורר כל רגע ולגלות שכל זה לא קרה בעצם. נשמה טובה שלי. אף אחד לא באמת יודע כמה אתה כזה נשמה טובה. בורא עולם רצה אותך קרוב אליו, ואני בטוחה שאתה משגיח עלינו מהמקום שאתה נמצא. חבר שלי, תעניק לכולנו את הכוחות לעבור את זה בקלות בלי להתייסר. תמיד היית מספר אחד בשבילי. מברכת אותך לשלום חיים יקרים שלי, תשמור על המשפחה שלך ועלינו מלמעלה. לא נשכח לעולם". ביום הולדתו העשרים ואחת של אביחי, עשרה חודשים אחרי נפילתו, כתבה זיו: "אביחי שלי, אהוב שלי, אח יקר שלי בלב, כמה שאתה חסר לי. כמה קשה לי עם הגעגועים. לחשוב שהזמן חולף לו וכבר עברו להם כמעט עשרה חודשים מאז שהלכת. החור בלב מסרב לעבור, הדמעות זולגות מרוב געגועים. לדעת שכבר מלאו לך עשרים ואחת ואני לא יכולתי להתקשר ולומר לך מזל טוב. והנה קרב יום הולדתי ואתה אביחי רואימי לא תחגוג איתי כמו שתמיד חגגנו. הגעגוע הורג אותי … אביחי שלי בקשה לי אליך – תאיר דרכי, ברך ידי ושמור עלי. וחבק אותי ממרומים, אותי ואת משפחתך, את חבריך ואת האחים האחיין וההורים שלך. השארת אותנו המומים וכואבים, פצע שבחיים לא יבריא". ביום השנה לנפילת אביחי כתבה סיון: "יום הכי כואב. אביחי רואימי אהוב שלנו מלאך שלנו, כמה אתה חסר לנו כל יום כל שעה כל דקה כל שנייה. כבר שנה בדיוק שאתה לא איתנו וזה כואב בנשמה, אביחי שלנו. אפילו המילים לא יסבירו את הכאב שאני מרגישה. נזכור אותך תמיד אביחי שלנו". ביום הולדתו העשרים ושתיים של אביחי כתבה אביטל: "אביחי שלי. אח קטן ויקר … היום חל יום הולדתך, יום שבו היינו שמחים וצוחקים, שותים ושוכחים מהכול. נקטפת לפני כמעט שנתיים ויום זה נוסף למעגל הימים הכואבים. הייתי רגילה להתקשר ולאחל לך שלל ברכות, ומאז אותו היום אין למי לומר מזל טוב, לאחל בריאות הצלחה ושמחה. מה שנותר זה לאחל לך שתנוח על משכבך בשלום. תחזק אותנו ותברך את דרכנו. זה יום עצוב, אבל מלא בזיכרונות שאף פעם לא נשכחים. כל דבר קטן מזכיר אותך לטוב, כי מלאך כמוך יש אחד ועכשיו הוא נח לו בין העננים בחלקת האלוקים". במלאת שנתיים לנפילת אביחי כתבה אלין: "מלאך קטן וטהור. ילד מדהים, אח יקר, החצי השני שלי. זה שידע להצחיק לעודד אותי. להיות שם בכל שנייה של משבר ושל רגעי השמחה. אתה כל כך חסר לי. אני מביטה בחדרי ובתמונות, ואין שנייה שאני לא אומרת איפה אתה? מה היית עושה, מייעץ, מעודד? והנה הגיעה תקופת החגים. ויום ההולדת. ואין את מי לשתף בתחושות ובחגיגות. כל כך הרבה דברים מתחוללים בחיינו מאז שעזבת, חלקם טובים וחלקם פחות בגלל הגעגועים … אני מסתכלת בחדרי, שמלא זיכרונות של השיחות הישיבות והצחוקים. כל פינה בבית שלי יש בה חלק ממך. ולדעת שאוטוטו אני עוברת לבית אחר, נטול זיכרונות ממך … אבל בליבי נושאת אותם איתי … אני בטוחה שאיפה שאתה נמצא טוב לך … מלאכים זה להיות בחלקת האלוקים, ואתה מלאך. ומלאכים שומרים עלינו ממרומים …. אביחי שלי. הדמעות זולגות כל פעם מחדש. מבקשת ממך – נוח על משכבך, שמור עלינו, ברך אותנו בדרכנו. אוהבת נורא אח יקר, מתגעגעת המון. החלל שהותרת תמיד יישאר בלב".
