בן זהרה ושמואל. נולד ביום י"ט בכסלו תשכ"ד (5.12.1963) בקיבוץ חצרים, בן בכור למשפחה בת שלושה ילדים. יותם עבר את מסלול החינוך המשותף בכיתת "דקל". בתיכון למד ב"אשל הנשיא" ובאותו זמן התבלט בפעילותו בחברת הנעורים בקיבוץ וכיהן גם כמזכיר של חברת הנעורים. בסיום לימודיו יצא לשנת שירות בגרעין "רעים" בירוחם. בעלון "טנא נגה" משנת 1981, כתב יותם על "הרהורים של בן משק על אחד במאי": "…הורי ומחנכי לא חינכו אותי מספיק על ברכי הערכים החברתיים שהם חונכו, וכיום פג כוחם לעשות ולפעול כפי שהיו צעירים, ואינני בא אליהם בטענות על כך. אך תפקידם להעביר את 'העבודה' לדור הצעיר, הממשיך בעל הכוח הרוחני, לפחות לשנות דברים על פני האדמה…" בשנת 1982 גויס יותם לצבא והחל את דרכו בקורס טיס, ממנו עבר למסלול שירות בצנחנים. בסיום המסלול יצא לקורס מ"כים של הצנחנים ולאחר תקופה יצא לקורס קצינים וסיימו בהצלחה בשנת 1985. יותם שירת כמדריך בקורס קצינים חודשים אחדים, וחזר לחטיבה בתפקיד מ"מ בפלוגת רב"טים. מפקדו לשעבר, כתב: "התחלת את שירותך בצנחנים במחזור מאי עם חיילים מכל קצות הארץ ומכל השכבות בעם. מפקדיך מאותה תקופה יודעים לספר, שמהר מאוד הפכת למנהיג המחלקה ותפקדת כ'מפקד סמוי' לחיילים ובעיקר כמחנך… הגעת לשירות בגדוד המילואים שלנו בדיוק לפני חמש שנים, בטיפולך בחיילים נהגת כמורה וכמחנך, מבין אנשים ומסייע להם בהזדהות מלאה עם מצוקותיהם, אהבת אותם והם אהבו אותך…" לאחר השחרור מהצבא נסע יותם לניו יורק ללימודים, והמשיך לדרום אמריקה עם מירב, רעייתו לעתיד. בשהותו באקוודור למד את עבודת הגילוף האינדיאני. הטיול נקטע בשל החמרה במצבו הבריאותי של אביו. עם חזרתו לארץ החל בלימודי נגרות ועבד עם אמן עץ. יותם היה אדם יצירתי מאוד, פיסל בחומרים שונים, צייר, רשם ועיצב רהיטים מיוחדים. היצירתיות והמחשבה הלא-קונבנציונלית אפיינו אותו כמעט בכל תחומי עיסוקו. במחצית אוגוסט 1989 נפטר אביו ושבועיים לאחר מכן נישא יותם למירב. בחודש מרץ 1993 נולד בנו גיא. המשפחה השתקעה בתל אביב, ויותם פתח עסק עצמאי ועבד בעיצוב ובנגרות. בהמשך, פתח נגרייה גדולה עם שותף, ועסק בביצוע פרויקטים גדולים ומיוחדים לאדריכלים ולמעצבים. יותם היה חמד של בחור, תמיד מחייך ומלא שמחת חיים, ילד טבע טהור, אמיתי, שופע אהבה. איש ספר ורומנטיקן, אומן בלב ובנשמה, שנהג לומר כי "נגר צריך לטעת עצים". ידע לאהוב – עבודה, משפחה, חברים ואת החיים. אהב אנשים ונחלץ לעזרת כל הנקרה בדרכו. בחור חברותי מאוד, שטיפח את קשריו החברתיים ודאג דאגה כנה לשלום כל מכריו. יותם חש שעליו לתרום לסביבה ולחברה כדי להעניק משמעות רבה יותר לחיים, ומשפתח עסק עצמאי, העסיק נער שלמד במסגרת פרויקט "נערים עובדים ולומדים", וקיווה שעל-ידי העסקתו והעברת ערכים במהלך העבודה, יוכל לתרום, ולו במעט, לחינוכו ולהשתלבותו בחברה. חלומו היה לצאת מהעיר ולגור קרוב לטבע, כדי ש"גיא יגדל באווירה הנכונה". יותם אהב מאוד את הארץ והרבה לטייל בה, הכיר כמעט כל צמח ונהג להגדיר צמחים וציפורים. חברו מהשירות הצבאי מספר עליו: "'פ?ר?ג?ה, קוראים לו פר?גה,' הוא אמר והצביע על פרח קטן בצדי הדרך. היינו אז בפתיחת ציר ממוצב החרמון. עוד אירוע טרחני ודל, שיותם הצליח למצוא בו יופי". ביום 6.11.1994 נקרא יותם לשירות מילואים ויצא יחד עם יחידתו לרצועת עזה. תפקידו היה לשמור על היישובים שעל קו העימות עם הרצועה ולאבטח את הכביש ליישוב נצרים. היתה זו תקופה ראשונה שלאחר הסכם אוסלו א' וסידורי הביטחון עדיין לא היו ברורים כראוי. האווירה בעזה היתה מתוחה מאוד, לאחר חיסולו של אחד מבכירי הג'יהאד האיסלמי. ביום ח' בכסלו תשנ"ה (11.11.1994) יצא יותם לסיור בשטח עם המג"ד ועם קצין נוסף. הם נסעו לצומת נצרים, בעקבות הודעה שהתקבלה על הפגנה העומדת להגיע לצומת, כדי לתדרך את החיילים בעמדה לקראת אפשרות של הפרת סדר. הם ירדו מהג'יפ ופנו אל העמדה. הצומת המה עוברים ושבים, מוסלמים תושבי המקום ומתנחלים מנצרים, חיילי צה"ל ושוטרים פלשתינים. באותו רגע, רכוב על אופניים ונושא על גופו חמישה ק"ג חומר נפץ, הגיע מחבל מתאבד. בפיצוץ נהרגו סגן יותם רהט, סגן דרור אלעד וסרן חזי ספיר. שני חיילים שהיו בעמדה נפצעו קשה. יותם הובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ חצרים. בן שלושים ואחת היה בנופלו. הותיר אחריו רעיה, בן, אם ושתי אחיות – מיכל ונורית. בעזבונו נותרו פסלים, פרטי ריהוט מעוצבים ומיוחדים, רישומים, מחברות של סקיצות לפרטי ריהוט שתכנן ודברים שכתב. מתוך "דרכו של צנחן", מאי 1983: "…המושג 'חוזק' לעולם לא יהיה ערך (דבר קבוע). היום אני חזק, מחר אולי אף יותר, אך אתמול הייתי חלש מאוד ובני-אדם אחרים שלטו בי וסבלתי מאוד… חוזק הוא פונקציה של זמן ומקום, ובן-אדם יהיה תמיד בן-אדם, אם היום בישראל או אתמול באפריקה או מחר בכל מקום אחר." כתב חברו לנשק בדברי ההספד: "…כי היה אדם ישר ואוהב שלום. ומפני שהיה כזה לא גואלו ידיו באלימות שווא ושפתיו לא טומאו במטבעות הלשון השקריים שהצמיחה האינתיפאדה… נזהר יותם כמפקד וכחייל בכבודו של אדם, ממש כשם שהקפיד כנגר לגלף, להקציע ולשייף את רהיטי העץ אותם הפליא לעצב…" בקיבוץ חצרים הוצאה חוברת לזכרו ביום השלושים למותו, ובמלאת שנה למותו הוקדשה לזכרו חורשה במצפה משואה. תערוכה, שהציגה מעבודותיו של יותם, נערכה בנובמבר 1998, לרגל הוצאת ספר אמנות לזכרו, הכולל עבודות שהותיר אחריו.
