רדבינוביץ, דב (דבל’ה)

דב (דבל'ה), בן רבקה ושלמה, נולד ביום י"ח בטבת תשי"ב (16.1.1952) ברמת-גן. את לימודיו היסודיים סיים בבית-ספר יסודי ברמת-גן. אחרי-כן למד במשך שנתיים בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, עבר ללמוד בבית-הספר התיכון "דביר" ברמת-גן וסיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "אנקורי" בתל-אביב. דבל'ה, כפי שקראו לו בני משפחתו וחבריו, היה בן זקונים במשפחה, ולכן הוריו ואחיו הגדולים פנקו אותו בהיותו ילד. הוא היה אהוב לא רק על בני המשפחה, כי אם על כל אדם שהכירו. אולם הפינוק, האהבה היתרה והיחס המיוחד לא השפיעו על אופיו, והוא נשאר צנוע, סגור בתוך עצמו ושתקן. מעולם לא התרברב, לא ניסה להתבלט, ואפילו סירב לשמוע דברי שבח מפי זולתו. אך הוא גמל לבני משפחתו באהבה על היחס המיוחד שהעניקו לו. הוא ניחן בלב טוב, היה מוכן תמיד לעזור לזולת בלי לצפות לתמורה. דבל'ה אהב את החיים, ביקש ליהנות מכל רגע ורגע וידע להפיק את המירב מכל חוויה ומכל מאורע. יחד עם זאת ניחן במידה של הקרבה, שהתבטאה ביחסו לחברים וכעבור זמן, בנכונותו להקרבה עצמית במלחמה. הוא היה חובב ספורט, בעיקר אהב משחקי כדור, ושיחק בקבוצת הנוער של "מכבי" רמת-גן. מלבד אהבתו למשחקי כדור אהב גם את הים, ובכל הזדמנות היה מבלה על חוף הים, משחק ושוחה הרבה. במשך הזמן החליט לבחור בספורט כמקצוע לחיים, ותכנן ללמוד חינוך גופני ב"מכון וינגייט" ולעסוק בהכשרת צעירים ספורטאים ואוהבי ספורט. נוסף לספורט עסק בשעות הפנאי במוסיקה ובציור, שכן בתחום זה ניחן בכשרון מיוחד. דב גויס לצה"ל בראשית מאי 1971 והוצב לחיל הרגלים. הוא בחר בדרך הקשה, והתנדב לשרת בסיירת "שקד". לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר, הוצב ביחידה בתפקיד מש"ק סיירים. הגיוס לצה"ל והשירות ביחידה שבחר היו לגביו הישג מספק, שכן הגשים את חלומו, והצליח להוכיח לעצמו שאין הוא נופל מאחרים, מבחינת כושרו ויכולתו. הוריו לא שמחו על ההתנדבות לסיירת, ושאלו אותו פעמים רבות למה בחר דווקא ביחידה זו. אולם הוא הכיר בחשיבות השירות בכלל והשירות הקרבי בפרט, וראה בהצטרפותו לסיירת חובה ואתגר. לגביו לא היה השירות הצבאי בגדר כפייה, עם כל הקשיים שבו. הוא היה חייל טוב, צייתן וממושמע, אולם יחד עם זאת לא השלים עם דברים שנגדו את השקפתו ומשנפגע מהתנהגות שפגעה בו היה מתלקח ומתפרץ על נקלה. באחת הפעולות המבצעיות נפגם כושרו והוא יכול היה לעבור לשרת ביחידה שחייה קלים יותר, אולם הוא התעקש לחזור לפעילות מבצעית ביחידתו על אף כושרו הלקוי. במלחמת יום-הכיפורים השתתף דב בקרבות הבלימה נגד המצרים בחזית סיני. מלכתחילה היה אמור להישאר בעורף כאחראי, אולם הוא התמרד ודרש לצאת לקרב יחד עם יחידתו. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) לחמה יחידתו על גבעות החול בין רומני לבין בלוזה. בקרב שניטש על גבעות החול נפגע מאש חיילי קומנדו מצרים ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "במרוצת שירותו ביחידה הוכיח עצמו דב כחייל אחראי ודייקן, ובעקבות זאת – מהימן ביותר. המשימות שהוטלו עליו בוצעו בצורה יעילה ומסודרת, ותמיד קיבל דברים – גם בעיתות לחץ – ברוח טובה ושקטה. לחבריו היה רע נאמן ואיש סוד, ושמר על קשר עימם לאורך כל השירות".