בן הזקונים של טובה וצבי. נולד ביום ד' באלול תש"ם (16.8.1980) בקריית מוצקין. אח לבנימין דב (בני), עופר ואייל. אלדד התחנך על ברכי היהדות וינק ערכים של חסד ונתינה. הוא היה ילד טוב וממושמע שעיניו הכחולות, שערו הבלונדי וחיוכו הילכו קסם על סביבתו. את חינוכו קנה בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "מצפה" שבקריית מוצקין, ובישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" שבקריית שמואל בחיפה, שם למד במגמה הביולוגית. הוא הצטיין בלימודיו והיה אהוב על חבריו, מוריו ורבניו. בנערותו היה חניך בתנועת "בני עקיבא". תחביביו הבולטים של אלדד היו כדורגל וקריאה. מילדות היה אוהד מושבע של קבוצת "מכבי תל אביב" – "צהוב" בלב ובנשמה. הוא עצמו שיחק בקבוצת "נווה שאנן" שבחיפה ואהב לצפות במשחקי כדורגל שנערכו בארץ ובעולם. עולם הספרות היה חלק בלתי נפרד מחייו של אלדד. על מדף הספרים שבחדרו שכנו בצוותא ספרים כגון "אם יש גן עדן" של רון לשם שעל בסיסו נוצר הסרט "בופור", ספרים של אתגר קרת, ולצדם ספרי פילוסופיה ויהדות. על עולמו הפנימי ועל יכולת הניסוח הבהירה והמדויקת העידו שירים שכתב אלדד שנמצאו לאחר נופלו. אלדד בלט בטוב לבו ובנכונותו לתרום ולעזור. הוא היה מעורב במתרחש ומעודכן דרך קבע בחדשות. החברים הרבים שצבר – דתיים וחילונים כאחד – מספרים על תכונותיו הטובות ונזכרים בחוש ההומור המיוחד שניחן בו. כשהיה אלדד בכיתה י"ב חלתה אמו במחלה קשה ונפטרה. אלדד גייס את כוחותיו ועל אף הכאב והקושי סיים את לימודיו בהצלחה רבה. הוא אף התעקש לשרת ביחידה קרבית, ועם גיוסו לצה"ל, שירת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי". אלדד אהב מאוד את שירותו הצבאי הגם שלא היה קל. הוא מילא את תפקידיו באהבה ובמסירות ולעולם לא התלונן על הקשיים. לאחר שחרורו טייל אלדד עם חברים בתאילנד. עם שובו החל לעבוד במערך האבטחה של נמל חיפה, ובהמשך למד במכינה האקדמית שבאוניברסיטת בר אילן כהכנה לפקולטה למשפטים. אהבתו של אלדד לכדורגל לא פגה עם השנים. הוא המשיך לעקוב אחר משחקיה של קבוצת "מכבי תל-אביב" כצופה פעיל שמגיע למגרשים, ובשנת חייו האחרונה עבר קורס מאמני כדורגל. כחובב מוזיקה איכותית הספיק לצפות בהופעה של מנהיג להקת ה"פינק פלויד" רוג'ר ווטרס שהתקיימה בנווה שלום, וכן בשתי הופעות של אהוד בנאי. הוא מילא בנאמנות את חובותיו בשירות המילואים, סייע לאנשים במצוקה והתנדב בעמותת "לתת". ביום 3.7.2006, לאחר שסיים את מבחניו במכינה, יצא אלדד לשירות מילואים בגבול הצפון. בתקופת המילואים שוחח עם בני משפחתו וסיפר על חוויותיו. שלושה ימים לפני חטיפתו, השתתף בטקס האזכרה השנתי לאמו, ולאחר מכן צפה עם אחיו בגמר משחקי המונדיאל בין איטליה לצרפת. למחרת, חזר לשירות המילואים. ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006), היום האחרון לשירות המילואים, יצא אלדד יחד עם חברו רב-סמל ראשון אהוד (אודי) גולדווסר לסיורם האחרון. הסיור כלל שני רכבים מסוג "האמר" אשר נעו על ציר מקביל לגדר המערכת ממערב למזרח, בין זרעית לשתולה, בתוך שטחה הריבוני של מדינת ישראל. אודי ישב במושב הקדמי מימין. אלדד ישב במושב האחורי, מאחורי אודי. בשעה 09:05 פתחו מחבלי החיזבאללה בהרעשה ארטילרית כבדה לאורך גבול הצפון. מטחי האש כללו ירי מרגמות, ירי מנשק קל וירי קטיושות. בדיעבד התברר שהייתה זו פעולת הסחה שנועדה להסוות את חטיפת החיילים המתוכננת. באותה עת נסעו רכבי ה"האמר" של הסיור במעבר בתוך ואדי, כשלפתע הותקף הסיור על ידי חוליה אחת או שתיים של כוח חיזבאללה. רכב ה"האמר" הראשון שבו נסעו אלדד ואודי נפגע ראשון מטילי אר-פי-ג'י. ה"האמר" השני, שהיה במרחק חמישים-שישים מטר מאחוריו, הספיק לדווח בקשר על הפגיעה לפני שספג פגיעה ישירה של שני טילי נ"ט, פגיעה שגרמה להרג שלושת החיילים שישבו ברכב – רב-סמל ראשון וסים סלאח נזאל, רב-סמל אייל (טוביה) בנין ורב-סמל שני תורג'מן. לאחר פגיעת הטילים, פתחו המחבלים בירי מנשק קל לכיוון החיילים הפצועים והרכבים הפגועים. נהג ה"האמר" הראשון הספיק לעצור את הרכב ולהיחלץ. בשעת הירי פרצה חוליית חיזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה את אלדד ואודי לשטח לבנון. חוליה נוספת, חמושה בנשק קל ובמכונות ירייה, גיבתה את החוטפים. לא היה ידוע אם אלדד ואודי הצליחו להיחלץ מהרכב בכוחות עצמם לפני שנחטפו, ומה היה מצבם הבריאותי בזמן החטיפה. במקום נמצאו עקבות, כתמי דם ופירצה בגדר. מיד לאחר התקרית נעשה ניסיון ראשוני לאתר את אלדד ואת אודי. צוות מגדוד 82 של השריון עשה מאמצים אדירים להגיע לטנק על אף ההפצצה הכבדה, ויחד עם "נגמחון" נכנס לתוך שטח לבנון בניסיון לעצור את רכב המילוט של המחבלים. במרחק קצר מאוד מהגבול עלה הטנק על מטען גחון שנאמד במאות קילוגרמים של חומר נפץ. מעוצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו – סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו, סמל-ראשון גדי מוסייב וסמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי – נהרגו. סמל נמרוד כהן נהרג זמן קצר אחר כך, כאשר הגיע עם כוח החילוץ אל הטנק הפגוע. בעקבות שרשרת אירועים זו החליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמת לבנון השנייה. משפחתו של אלדד קיבלה את ההודעה הראשונה על היעדרו מקצין העיר. לאחר מכן הגיעו קציני "אית"ן" – יחידת איתור הנעדרים של צה"ל, והיוו את הגורם המקשר בין המשפחה לגורמים המדיניים. יומיים לאחר האירוע, הוצגו רכבי ה"האמר" שמהם נחטפו אלדד ואודי. לצד אי הוודאות והחששות הכבדים, הייתה תקווה גדולה כי השניים חיים. תפילות רבות נישאו ברחבי הארץ לשלומם של הבנים. את בית המשפחה פקדו מכובדים, חברי כנסת ונשיא המדינה. נערכו פגישות עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, ועופר דקל, הממונה על הטיפול בנושא החטופים, עדכן את המשפחה במהלכים. כל הפניות והבקשות לקבל אות חיים מאלדד ומאודי ולאפשר לאנשי "הצלב האדום" לבקרם הושבו ריקם. לאחר החטיפה החלה פעילות ציבורית ענפה למען החזרתם של אלדד ואודי כמו גם למען החזרתו של גלעד שליט, ששבועיים קודם לאירוע נחטף על ידי החמאס לרצועת עזה. בני המשפחות נפגשו עם מנהיגים בארץ ובעולם, והשתתפו בעצרות, בהפגנות ובאירועים רבים שלוו בסיסמה "ושבו בנים לגבולם". המוני אזרחים וגופים נרתמו למאבק הציבורי. הפעילות זכתה לתמיכה רבה מכל שכבות העם על כל רבדיו ועוררה הדים ברחבי העולם. מרדכי אלגרבלי ושמואל אלגרבלי פעלו בחוץ לארץ; אתר האינטרנט "ושבו בנים לגבולם" עדכן על המאמצים הנעשים; תורמים רבים מהארץ ומהעולם התגייסו לתרום ולסייע. חבריהם של אלדד ואודי הקימו את מטה "חברים למען החטופים". הקהילות היהודיות בחוץ לארץ העניקו גיבוי רוחני וכספי, נתנו חיזוק, חום ותמיכה. יהודי בלגיה וצרפת ארגנו עצרת הזדהות גדולה שאליה נסעה כל המשפחה. הייתה זו טיסתו הראשונה לחוץ לארץ של צבי, אביו של אלדד, טיסה שנמהלו בה התרגשות עצומה וכאב גדול. נסיעה נוספת לאנגליה אורגנה על ידי תנועת חב"ד. בקנדה נערכו מפגשים עם הבכירים בפרלמנט ומפגשים עם תלמידי בתי ספר. ובארץ, איגוד האופניים וחברת "בייק ישראל" יזמו מסע אופניים המוני, בחסות חברות גדולות במשק ואתרי אינטרנט מובילים. חברי פורום הצילום האינטרנטי "פוטוגרופיה", שאודי גולדווסר היה חבר בו, הפיקו אלבום צילומים בשם "תמונות של תקווה" שהוקדש לשלושת החיילים. מיקי, אמו של אודי, יזמה פרויקט המשך לאלבום שבו הפכו התמונות והטקסטים לתערוכת צילומים נודדת. במסגרת הפרויקט "במבט חטוף" השאילו שמונים צלמים, מבכירי צלמי ישראל, את עבודותיהם למסלול נדידה שהחל בגלריית "הקצה" בנהריה, והגיע לתחנות ברחבי הארץ. גלריות וקהילות נוספות נרתמו למאמץ, וקיימו אירועים ומפגשים. העמותה לניהול פרויקטים בישראל יזמה את מסע ההתנדבות "יחד בשבילם. יחד בשבילנו". להקת המחול של מודיעין "זוז במחול" הופיעה באירוע הזדהות גדול בירושלים. ביום 31.8.2006 התקיימה בכיכר רבין שבתל אביב עצרת הזדהות רבת משתתפים. בעצרת בוצע לראשונה השיר "זה לא נגמר" שכתבה רחלי שביט והלחין רמי קליינשטיין. שיר זה חתם מדי יום את תכניתה של יעל דן "עושים צהריים" בגלי צה"ל. אמצעי התקשורת מנו מדי יום ביומו את ימי השבי, שידרו תכניות מיוחדות ועשו כדי לשמר את המודעות הציבורית. במלאות שנתיים לחטיפה נערכה התערוכה "ללכת שבי אחריהם" – כרזות בנושא החטופים שעיצבו סטודנטים בבית הספר להנדסאים "ספיר". אלה הם רק מעט מן הפעולות שנעשו. משפחתו של אלדד אספה את קטעי העיתונות הרבים ותיעדה את הפעולות שנעשו למען החטופים. בלבם פעמה התקווה כי כשישוב אלדד הביתה, יראה את האלבומים וייווכח בפעילות האין-סופית שנעשתה למען שחרורו. בבוקר יום רביעי, י"ג בתמוז תשס"ח (16.7.2008), לאחר שבע מאות שלושים וחמישה ימים של כאב וחיים בין תקווה לייאוש, הוחזרו גופותיהם של אלדד ואודי לישראל במסגרת עסקת חילופי שבויים בין ישראל לחיזבאללה. הבדיקות הרפואיות שנעשו הצביעו על כך כי ככל הנראה, נהרגו השניים בעת החטיפה. ביום הגורלי התכנסה משפחת רגב בבית שבקריית מוצקין ונצמדה לאמצעי התקשורת. המתח היה בשיאו. מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, המשיך להפגין את אכזריותו ולא חדל ממשחקו ברגשות המשפחות גם ברגעים אלה. רק ברגע האחרון נגוזה התקווה משהתברר שהבנים שבו בארונות. למחרת, י"ד בתמוז תשס"ח (17.7.2008), הובאו אלדד ואודי לקבר ישראל ולמנוחת עולמים. אלפים ליוו את מסעי ההלוויה ועם ישראל כולו צפה בהם. אלדד, בן עשרים ושש בנפלו, נטמן בבית העלמין הצבאי בחיפה. הוא הותיר אחריו אב ושלושה אחים. על מצבתו נחקקו המילים "ושבו בנים לגבולם / הוחזר משבי האויב למנוחת עולמים י"ד תמוז תשס"ח 17.7.2008". לאחר החטיפה גילו בני משפחתו של אלדד שתי מחברות שבהן כתב סיפורים קצרים ושירים. ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשס"ו, חודשיים ושנים-עשר יום לפני החטיפה, כתב אלדד במחברתו: "ואולי יש נחמה / בקצה של הקצה / יש תקווה שטוב יקרה / יש זיכרון ויש אמונה / שמותכם הוא לא לשווא / גיבורי התהילה במותם / ציוו לנו חיי שלום, / יהי זכרם ברוך." על קברו של אלדד ספד לו עופר, אחיו, שפתח את דבריו במילות שירו של שלום חנוך "בדיוק כמוך", והמשיך: "גאה בך, אחי הצעיר. … חיינו בעולם שבו רצינו להאמין שהאויב שלנו הוא כמונו בדיוק. עולם שבו רצינו להושיט יד, לעשות שלום. חשבנו שאנחנו מדברים עם אנשים שבסוף היום רוצים גם הם לגדל ילד. להריח פרח, לאהוב נערה. כמונו בדיוק. אבל האויב שלנו הראה לנו שהוא בדיוק – לא כמונו. … אלדד, אני עומד כאן היום, עצוב, בוכה, אבל גאה. אני גאה במדינה שלי שנלחמה אתי כדי שתחזור. אני גאה בכל אזרח ואזרח שהרגיש שאתה אח שלו, בדיוק כמוני. אני גאה בערבות ההדדית ובאהבה הגדולה שהרעיפו עלינו המשפחות, עליך ועל אודי. אני גאה להיות שייך לאוהבים ולא לאלה ששונאים. למשלמים מחיר בחירוק שיניים מתוך ידיעה שלערבות ההדדית אין מחיר. גאה בצבא. … אני גאה בך, אלדד אחי הצעיר, איש ברוך כישרונות אך צנוע, אינטלקטואל אוהב ספר ואוהד כדורגל מושבע, אדם מופנם ושקט המוקף חברים, שהעצב עצור בתוכו, שחיוכו גדול ועיניו צוחקות. פטריוט אמיתי, בחזית ובעורף, בשירות סדיר ובמילואים, בהתנדבות ובמעורבות בארגוני סיוע חברתיים. … נוח בשלום אלדד, חזרת הביתה." הספיד את אלדד דודו: "… אלדד, מעשים הם פירות, מילים הן עלים. היית איש מעשים. תודה אלדד על כל מה שהיית – חבר, אח, בן, אחיין וידיד. … את אלדד הגדיר יפה עופר על פי תמונה מגיל ארבע. זו תמונה נהדרת בעיניי, ילד יפה, תלתלי זהב, חיוך ענקי, המחשה מושלמת לביטוי 'עיניים צוחקות'. העיניים שהן ראי הנפש המשתלבות כאן עם מאפייני הילדות המוקדמת – תום, חום, היכולת לחוות ולהקרין רגשות מזוקקים. כדאי לשקף את אלדד גם בבגרותו: איש אמיתי נטול אגו וציניות רעה, משחקי כבוד ואינטרסים אישיים, שחיוך גדול ועיניים שוחקות קונים את כל מי שנקרה בדרכו. … אותך אלדד בלבנו נזכור לעד, אוהבים אותך ומתגעגעים עד עמקי הלב. … המשך מלמעלה לצפות, ועלינו לשמור מאי שם מרחוק." מפעלי הנצחה רבים נעשו לזכרו של אלדד. אוניברסיטת חיפה החליטה להעניק מאה עשרים ואחת מלגות על שם אלדד רגב ואהוד גולדווסר. קבוצת הכדורגל של נווה שאנן בחיפה הסבה את שמה ל"קבוצת מכבי אלדד נווה שאנן". משפחת "מכבי תל-אביב" קראה לקבוצת הנערים ג' על שם אלדד. ראש עיריית גבעתיים, ראובן בן-שחר, יזם הצבת גלעד "יזכור" מול בניין העירייה וכן החליט כי דגל הלאום אשר הוצב בעבר על בניין העירייה לצד דגל גבעתיים, יוחלף בדגל השבויים והנעדרים – ויישאר במקומו עד לחזרתו הביתה של גלעד שליט. במסגרת הפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר" של גלי צה"ל בשנת 2009, הולחן ע"י דורון מדלי שיר שכתב אלדד. את השיר ביצע הזמר אייל גולן: "אני רוצה שתהיי יפה / בדיוק לטעמי / עם ריח מתוק וחיוך אלוהי / רוצה שתדעי מה זה עצב וגעגועים / רוצה שתביני את משמעות החיים / רוצה שתיכנסי לצרה קטנה / ואני אציל אותך / ואת תכירי לי תודה / אני לא מחפש ריגושים / אבל צריך קצת עניין בחיים / ואם פתאום אקום ואלך / תגידי שאת לא כועסת / ושידעת שזה זמני."
