בן פולט-דפנה ואשר. נולד ביום ט"ו בתשרי תשמ"ב (13.10.1981) בירושלים. אח לאבישי, מיכל, חנן ויאיר. אריאל נולד וגדל ברובע היהודי שבעיר העתיקה, בין החומות. למד בבית-הספר היסודי 'אחינועם' ברובע היהודי, המשיך לחטיבת-ביניים בישיבת 'חורב' בירושלים וסיים לימודי תיכון בישיבה התיכונית בבית אל. אריאל היה תינוק חייכן, שגדל כילד שובב, בעל חיוך קבוע על פניו. כשהתבגר גם העיניים לא הפסיקו לחייך, חיוך כן ואמיתי, שפינה מדי פעם את מקומו לצחוק תוסס ומתגלגל. אריאל היה חניך בתנועת 'בני עקיבא' וכנער השתתף בסמינריונים ובמפגשים בין חילוניים לדתיים. הוא אהב מאוד לטייל ברחבי הארץ – בהרים, בנחלים ובעמקים, ובמיוחד באזור הגולן. הוא הכיר היטב את כל המקומות והתמצא להפליא בשמות ההרים והנחלים. תמיד היה מוקף חברים, עימם אהב לטייל ולבלות. מדי פעם כתב שירים, לחברים ובעיקר למגירה, או ניגן בגיטרה להנאתו. אריאל גילה נטייה חזקה לספורט ובמיוחד נמשך לכדורגל ולכדורסל. אביו מספר על בקיאותו במשחקים ובשמות השחקנים עד כדי כך שכונה "מעין אנציקלופדיית ספורט מהלכת". אריאל ויתר על הצעה לשחק בקבוצת הנוער של בית"ר ירושלים כדי להימנע מחילול שבת. בשנות התבגרותו פרח אריאל והקסים את כולם. השילוב של לימודים, חברים, משפחה, ספורט ואינסוף טיולים בכל רחבי הארץ, שכה אהב והיטיב להכיר, תרם רבות לעיצובו ולחינוכו. בתום לימודיו בישיבה התיכונית עבר אריאל למכינה הצבאית בנוקדים, למד שם כשנה ורבע והכין את עצמו לצבא. בנובמבר 2000 התגייס לצה"ל. אביו ואחיו שירתו בנח"ל ואריאל המשיך את המסורת והתנדב גם הוא לנח"ל. מלא מוטיבציה ורצון לתרום ולהשפיע החל את הטירונות וכבר מתחילת המסלול בפלחי"ק בלט בנוכחותו הצנועה וביכולתו לאחד ולגבש את חבריו לצוות לוחם. מפקדו בנח"ל סיפר: "אריאל היה חייל לדוגמה, אשר תרם רבות לפלוגה והפגין יכולות אישיות גבוהות. לאחר זמן קצר ביחידה עבר הכשרה בקורס חובשים קרביים, קורס אותו סיים בהצלחה מרובה. כבר מתחילת שירותו הצבאי שאף להגיע לקורס מפקדים, להיות מפקד בחטיבת הנח"ל ולפקד על דור חדש של לוחמים. פעולותיו ועשייתו של אריאל הצביעו על ערכים מבית, אהבת המולדת והארץ, אמון וכבוד הדדי." ביום ט"ו באייר תשס"א (8.5.2001) נפל אריאל בעת מילוי תפקידו והוא בן תשע-עשרה. הוא נהרג בתאונת-אימונים סמוך לתל ערד בעת שהשתתף בתרגיל מחלקה, במהלך האימון המתקדם. אריאל נורה בשגגה על-ידי כוח הרתק בעודו משמש כ'סמן' לכוח המסתער. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים ואחות. אחרי מותו הועלה לדרגת רב-טוראי. אריאל נפל סמוך לחג השבועות ובתום ה'שבעה' החליטו הוריו לקיים מדי ערב בביתם שיעור לזיכרו בנושא מגילת רות. בקיץ תשס"ב הוציאו לזיכרו את הספר 'אל אשר תלכי' ובו שלושה שערים: שער ראשון – מגילת רות מעוטרת ומאוירת בידי האמן שוקי פריימן, שער שני – עיונים במגילת רות מאת רבנים ואנשי אקדמיה, שער שלישי – בני משפחה וחברים מספרים על אריאל. מיכל ואבישי, אחיו ואחותו של אריאל: "כל כך הרבה ידענו, כל כך הרבה אהבנו, כל כך הרבה הכרנו, אבל את העוצמה לא שיערנו: העוצמה שלך לחיים, העוצמה שלך לאהבת הארץ והטיולים, עוצמת הרגישות, הכנות והחום, עוצמת ההשקעה ברעות ובחברות. העוצמה שלך באמונה באמת ובתמים וביפה שבכל אחד מאיתנו. כל כך הרבה סיפורים שמענו מחברים, עם מכנה משותף אחד ומיוחד לך – האהבה. אהבה אמיתית, בלי גבולות, בלי סיגים, נתת מעצמך שלא על-מנת לקבל. אהבה שאינה תלויה בדבר: לנו, למשפחה, לחברים ולכל מי שהכרת. החיוך הכובש, המתיר כל מחיצה ופותח כל דלת, העיניים המחייכות המשדרות תמיד שלוות נפש, הצחוק הביישני בזווית הפה, הממיס כל חומר. כך מצאת את הדרך לבפנים, לאמת ולטוהר של כל אחד מאתנו." ליאור, חבר לקורס החובשים בצבא: "מהיכרות אישית איתך הצלחתי לבנות לעצמי אנדרטה קטנה, שמורכבת מכל הרוגע, מכל התמימות, מכל השקט הנפשי ומכל האהבה שהיתה בך. לפעמים, כאשר הייתי מסתכל עליך בשיעור, הייתי נהנה לראות שיש אנשים שבאמת דומים למלאכים בשקט הנפשי שלהם." חבר לצבא כתב: "היית דוגמה ומופת לסביבה, לבך עלה על גדותיו והציף אותנו בטוב לב. וקשה, קשה לומר שלום לחבר שתמיד היה מוכן להגיש עזרה. אמנם את תפקידך כחובש לא הספקת למצות, אך בעצם היותך בינינו הרגשנו בטוב." אביאל, חבר מהמכינה בנוקדים: "כל כך הרבה אהבה ושמחה היתה לך, שגם אם לא היית עושה כלום היא היתה קורנת ממך ומשפיעה על סביבתך… תכונה עיקרית שאני זוכר בך היא הרצון – הרצון הגדול להתקדם (בלי להתייאש), והרצון הבלתי פוסק לטוב שהיה בך." נדב, חבר: "אני זוכר שהיינו קופצים עליו ומדגדגים אותו כדי שיצחק, כדי שנשמע את הצחוק המתגלגל, המיוחד, האריאלי. זה אריאל! מצד אחד שמח, מדבר, צוחק, משתולל ולוקח את כל הסביבה איתו, ומצד שני חבר שקט, קשוב, מייעץ, חושב. חברים רבים סיפרו שאריאל נתן לכולם את ההרגשה שהם החברים הכי טובים שלו… אריאל השקיע בחברים כמו שבדרך-כלל כל אחד משקיע רק בחבר הכי טוב שלו, ולכן התחושה אצל כל אחד ואחד מאתנו אמיתית." פאני, חברה: "אריאל, תודה על תקופה נהדרת, על חלום שהגשמת לי, על כל מה שהספקת ללמד אותי בלי שתהיה כלל מודע לכך. השקט שלך, והשקט שהשארת אחרי מותך, יישארו אתי לנצח." יפעת, חברה: "אני מרגישה כאילו איבדתי אח. והיית באמת כזה, ואולי יותר. היית פשוט חבר. חבר אמיתי, נותן מכל הלב ומכל הנשמה, מבין תמיד, אף פעם לא חסר לך זמן בשביל חברים ותמיד עשית הכל עם חיוך ענקי, שהקרין מהנשמה והלב הגדולים שהיו לך." הוריו של אריאל כתבו לזיכרו: "שנה חלפה, השמש שקעה והאור כבה/ שנה של געגועים ודאבה./ חסר לנו החיוך והדיבור המיוחד/ חסר לנו החיבוק ולחיצת היד./ סמל ומופת היית בחברה/ שופע רצון ונכון תמיד לעזרה./ אהבת כל כך את החיים/ אך נפלת צעיר מות קדושים./ למרות האבדן נמשיך לחיות גם בשבילך/ ונתפלל לאלוקים לעילוי נשמתך."
