בן דליה ותלי (נפתלי). נולד ביום ו' בתמוז תשל"ו (4.7.1976) בפוריה. אורי היה ילד ביישן, חייכן ושקט, שגדל ובגר במושב רמות כבן למשפחה שורשית, אשר חי את חיי המושב על כל הכרוך בכך: הוא סייע בעבודות המשק והיה קשור לטבע ולמרחבים. אורי למד בבית-הספר היסודי הקהילתי "דליות" שבמושב והמשיך לתיכון "נופי גולן" בקצרין, שם למד במגמת מחשוב ובקרה. אורי ניחן בידי זהב. אהב וידע לפרק ולהרכיב כל דבר הקשור בחשמל ובמכונאות. המחשב היה אחד מחבריו הטובים והוא ישב שעות מול המסך. בהיותו בכיתה ד' הצטרף לתנועת הנוער "בני המושבים" ובסיימו כיתה ט' עבר קורס מדריכים והחל להדריך במושב. תחביבו המרכזי היה טיולים ונהיגה בטרקטורון. במצלמת הווידיאו שלו צילם קלטת אותה כינה "ראלי הפרעונים", ובה תיעד את מסעותיו וטיוליו הרבים ברחבי הארץ. בתחילת חודש דצמבר 1994 התגייס אורי לצה"ל והצליח להגיע לחיל השריון, על אף בעיותיו הבריאותיות. הוא סיים בהצלחה קורס מט"קים, אך לאחר שהדריך מחזור אחד התערער מצבו הבריאותי והוא נאלץ לסגת מן התפקיד שמילא במסירות ובאחריות רבה. מפקדיו סיפרו כי היה חייל מצטיין ויוזם, חברותי ואדיב. תקופת מה שימש כ"משכנע". תפקידו היה להרצות בבתי-ספר תיכוניים בפני בני נוער ולשכנעם להתגייס לשריון. לאחר זמן מה חזר לשרת בחיל השריון כסמב"ץ. אורי לא היה מרוצה מתפקיד זה ועל אף שיכול היה לשרת בתפקיד שאינו קרבי, ביקש לשוב לתפקיד הדרכה. האישור התקבל אך אורי לא זכה לשמוע על כך. ביום 2.2.1997, בשובו הביתה לאחר תורנות שבת, נפצע אנושות מפגיעת מכונית בצומת המושב רמות, בעת שהלך בצד הדרך. אורי אושפז בבית החולים רמב"ם ומצבו הלך והידרדר. ביום ה' באדר א' תשנ"ז (11.2.1997) נפטר מפצעיו. הוא נטמן בבית העלמין ברמות והוא בן עשרים. הותיר אחריו הורים, שלושה אחים – גיא, אסף ודרור ואחות – דורון. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אורי שירת כסמל מבצעים בעוצבת 'עמוד האש' של פיקוד הצפון, ותואר על ידי מפקדיו כחייל מסור, בעל כושר מנהיגות והדרכה, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי והקרין מאישיותו על הסובבים אותו. אורי בלט בחיוכו שלא מש מפניו גם ברגעים קשים". מפקד היחידה הספידו: "אורי, הגעת אלינו לפני כחודש וחצי, נכנסת אלי למשרד, בחור מחייך, מושבניק, טנקיסט – מט"ק מלא מוטיבציה, רצון לעשייה – והרבה. שבית את לבי בכך שביקשת ממני לעבור ולהדריך בטנקים בג'וליס או בלטרון למרות שניתן לך 'חלומו' של כל טנקיסט – להיות ג'ובניק… למרות הזמן הקצר ששהית בינינו, הותרת בלבנו חלל עמוק. הכנסת נופך חדש לחיי הסמב"צים – בחיוך, בהשקעה, ברצון לעזור, בעיצוב החמ"ל – ובתחושת החברות שכה אפיינה אותך, ובאחת הכל נגדע". סגן-אלוף גלעד טלר, קצין אג"ם בעוצבת "עמוד האש" כתב למשפחה: "אורי הגיע אלינו לאחר ששירת כמפקד טנק בעוצבת 'ברק', שירות קשה שנאלץ להפסיק למורת רוחו בגלל בעיות בריאותיות. אורי, שגילה מוטיבציה גבוהה, הצליח להגיע ולהיות מפקד, עד שנאלץ לוותר. אורי עבר לשרת ביחידתנו ומהר מאוד הפך להיות דמות אהובה ונערצת על כולנו. הוא לא נח ולא שקט על שמריו, וללא לאות ביקש לעבור ולשרת כמדריך ביחידת הדרכה, מקום שבו יוכל לתרום מניסיונו ומאישיותו, אך לצערנו – לא הספיק." מורתו כתבה לזכרו: "…כולו רק חיוך. חיוך אחד גדול ועיניים צוחקות. סמל לטוב עד אין קץ. לתת, לתת, ורק לתת. מלא חוש הומור, עוקצני וחכם, אינטליגנטי ומביע הכול בדרכו שלו העדינה, לא לפגוע. ים של אהבה ומסירות. התמזגות עם הטבע, ילד של הטבע. נקי וטהור וחולם. אורי בשבילי זה לצאת לטיול – מסע ארוך שלא נגמר בין עצים ופרחים וכבשים ופרות, זה לשבת על הגבעה ולהשקיף לנוף, לראות שקיעה, לראות זריחה, להריח ריחות. זה לשכב על הגב בין העשבים ולהביט בשמים ולחלום". חברותיה של אמו, ורדית גרא ותמי אינגרם כץ, כתבו לזכרו שיר "אורי", שיצא על גבי תקליטור בהלחנתו של מרק סמליאן ובביצועה של גני תמיר. מתוך השיר: "בצחוק של ילדים/ אשמע גם את צחוקך/ עם רוח שעוברת/ לוחשת את שמך/ אתה על ההר/ ההר המוכר/ צבעים לראשך/ בשלל פרחי הבר./ אני אותך חולם/ אף כי מסך ירד/ הזמן שב והולם/ ושוב אני לבד/ השמש שוקעת/ האור פחת/ רק תום נעוריך/ מיישיר בי מבט./ אתה שם נשארת/ בין עשרים לעשרים ואחת…".
