ראובן, יחיא (“חיים”)

בן ברוך וסלימה. נולד בשנת תש"י (1950) בבגדד בירת עירק. למד בבית הספר היסודי של השיכון העממי בפתח תקוה. אחרי שסיים את לימודיו היסודיים עבר לקיבוץ עין חרוד (מאוחד) ולמד שם בבית הספר התיכון. יחיא אהב ספורט אהבה עזה והשתתף בתחרויות מכל הסוגים. הוא לא פסח גם על צעדה אחת ועל מירוץ אחד שנערכו שם. בשעות הפנאי היה הולך לחזות במשחקים – בעיקר בתחרויות כדורסל. הוא אהב גם לטייל והיה יוצא לטיולים בכל הזדמנות. את משחק השחמט אהב וקנה ספרים כדי להתמחות במשחק זה. כן התעניין בתחומי מדע שונים והיה מנוי על חוברות "מדע". כל אשר עשה, עשה בזריזות וביעילות. מטבעו לא אהב עצבות והיה מלא שמחת חיים ומרץ. הוא אהב וידע להתווכח. לא קל היה לשכנעו, כי ידע לדבר בהגיון ובהתלהבות. הוא היה מדביק את הכל בהתלהבותו ותמיד ידע לשכנע את מתנגדו. לא קל היה אפוא להתחבר אליו. הוא היה מעוניין בכל דבר ואהב לשאול שאלות על הכל. מטבע ברייתו אהב ילדים קטנים. כינויו מעיד על טיבו כי הוא אהב את החיים וכל מעשה קל כקשה היה עושה בבת צחוק על שפתיו. יחיא גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1969 והוצב לחיל ההנדסה. לאמתו של דבר לא חיבב את חיי הצבא, משום שבשבילו סימלו לחיים אלה, עם הפקודות והמשמעת השלטת בהם, את היפוכם של החיים. אולם הוא טען כי אם יש לשרת – מוטב לשרת בכבוד. הוא החליט לעשות את כל המוטל עליו. הוא רצה לראות את המדינה קיימת ונהנית משלום. אבל לא זכה לחיות בה הרבה זמן. ביום כ' בתשרי תשל"ב (9.10.1971), נפל סמל יחיא בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בפתח תקוה.