בן חנה ואהרון. נולד ביום ג' בכסלו תשי"ג (21.11.1952) בהודו. שנות ילדותו ונעוריו עברו עליו בבומבי, שם גדל והתחנך בבית- הספר הממלכתי "שבילדס". בשנת 1969, בהיותו בן שבע עשרה, עלה יעקב ארצה עם הוריו ובני משפחתו. בהגיעם, נשלח יעקב לאולפן בקיבוץ גבת, בו רכש את השפה העברית. בשנת 1970 למד יעקב במוסד "הדסה נעורים", במגמת מכונאות ציוד מיכני-הנדסי. בסוף אוגוסט 1971 התגייס יעקב לצה"ל והוצב לחיל החימוש. הוא החל את שירותו כמכונאי צמ"ה, עבר קורסים שונים והתמחה כבוחן צמ"ה, בכל סוגי הטרקטורים. יעקב סיים בהצלחה קורס לניהול וארגון עבודה, עבר קורס הכשרה חינוכית לרס"מים ועוד מספר קורסים, שהכשירו אותו לתפקידיו המיוחדים כבוחן צמ"ה. לאחר שסיים את שירות החובה, המשיך יעקב לשרת בקבע. בכל חוות הדעת של מפקדיו נאמר, שיעקב מילא את תפקידיו בצורה הטובה ביותר והיה לדמות נערצת וראויה לחיקוי, כחונך וכמחנך לחיילים שהיו תחת פיקודו. יעקב ייצג את הסדנה שבה עבד מול כל היחידות שעבדו אתו, ועשה זאת בצורה מכובדת ביותר. המלה "לא" לא נכללה בלקסיקון שלו. כל מי שפנה אליו ראה רק חיוך על שפתיו. הוא התייחס בכבוד לכל אדם, ללא הבדל גיל או דרגה, כפי שחונך בבית הוריו. בינואר 1979 נישא יעקב לדינה ולאחר כשנתיים נולד בנם הבכור – אמיר, כעבור כעשר שנים נולדה חן, ולאחר עוד שנתיים הצטרף למשפחה אור. יעקב העניק חום ואהבה לאשתו ולילדיו. הוא היה דמות מרכזית ודומיננטית לאחיו ולאחיותיו, וכולם ידעו שניתן להיעזר בו תמיד ולהישען עליו בעת צרה. יעקב היה אהוב על כולם, גדולים וקטנים כאחד, הקרין רוגע וביטחון על סביבתו, והחיוך לא מש מעל שפתיו גם ברגעים הקשים. שנים רבות שיחק קריקט בקבוצה ברמלה. יעקב ניחן בקול ערב ואהב מאוד לשיר בהודית ולשמח את קרוביו באירועים משפחתיים. ביום כ"ב בשבט תשנ"ז (30.1.1997) נפטר יעקב באופן פתאומי. בן ארבעים וארבע היה במותו. יעקב הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי ברמלה. השאיר אחריו אשה, שלושה ילדים, ארבעה אחים – יהודה, ישעיהו, עזרא ואליקן ושלוש אחיות – רחל, ציפורה ואסתר. לאחר מותו, הועלה ראג'י לדרגת רנ"ג. בתעודת הוקרה וכבוד, שקיבלה משפחתו לאחר מותו, נאמר: "יעקב ראה את שירותו כשליחות ונשא בה במסירות ובאהבה. נכון ומסור תמיד, הקדיש עצמו להגברת כוחו של צה"ל ולטיפוח רוחו, כאשר טובת המדינה לנגד עיניו." במכתב למשפחה תיאר מפקד היחידה את יעקב: "שאיפותיו לשלמות הביצוע נובעות מתוך סגולותיו כאדם ומתוך מקצועיות שהיו אבני היסוד בחייו. תרומתו לחיילים מנסיונו ואופן החניכה שלו הביאו לידי כך, שכל חייל בתחום הציוד המיכני ההנדסי ידע שיש לו עם מי להתייעץ וממי לקבל הנחיות מקצועיות בכל בעיה." חברו, אליעזר אדרי, ספד לו: "הכרתי אותו כשהוא בא אלינו לסדנת הטרקטורים, בתור חייל בשירות חובה. מיד התיידדנו והיינו חברים טובים בעבודה, במסיבות ובטיולים. תמיד היינו יחד, אפילו בערב, בבית, היינו מתקשרים זה לזה. ראיתי בו אדם שאוהב להקשיב. צנוע, עניו, שקט ואצילי. יעקב היה חבר יקר וגם מורה טוב. ממנו למדתי את סודות המקצוע". חיילת שהיתה פקודתו, כותבת: "אבא, בעל, מפקד, מורה ומחנך. תמיד עם חיוך על פניו. ידע לעזור, להבין, בכל עניין ולכל אדם. תמיד ידע לעודד במצבים קשים ולכל בקשה ענה בחיוב". משפחתו הנציחה את זכרו בתרומת פרוכת לספר תורה בבית הכנסת "מגן שלום" ברמלה. חבריו הנציחו את זכרו בכתיבת שמו על ארון קודש בבית הכנסת בבסיס בו שירת באזור.
