רֶס, אייל

בן רות ופרדי. נולד בי"ב באדר תשמ"ה (5.3.1985) בבאר שבע. בן בכור ויחיד להוריו. תינוק יפהפה וחייכן. מרגע שנולד הוקף באהבה רבה, וזכה לבכורה לא רק מתוקף היותו נכד ראשון במשפחה, אלא בזכות יופיו שגרם אפילו לזרים ברחוב להיעצר ולהתייחס אליו, ובעיקר לנוכח אישיותו וכישוריו הרבים שהפכו אותו למודל לחיקוי לבני דודיו הצעירים ממנו. כפי שסבו וסבתו ספדו לו:"חסון, גבוה, יפה תואר, ספורטאי מצטיין, חיוך נצחי, לכאורה כה גדול וקשוח – אך נושא טונות של טוב לב ומלא בים של אהבה". בני דודיו מספרים: טל: "תמיד בלטת במשפחה שלנו, היית חברותי, הכי 'גבר'. אחד האנשים הכי מצחיקים שהכרתי". שחר: "תמיד היית מודל לחיקוי בשבילי. … תמיד היית ולנצח תהיה דוגמה לכוח, עוצמה, ובין האנשים הכי מדהימים ומצחיקים שהכרתי בחיי". ליאור, אוהד ויובל: "… היכולת האדירה שלך לסחוף, לגרום לכולם להרגיש בך ובנוכחות שלך, אי אפשר היה להישאר אדיש אליך … האהבה העמוקה של כולם אליך … החיוך שאין כמותו … נפש עדינה ורכה בגוף מרשים … ילד שכולו אהבה…". מרגע שנולד היה אייל "הבן של אבא" וכרוך אחר אביו בצורה "מטורפת". למרבה האסון, אביו פרדי, לוחם ימ"מ מוכשר ועתיר כישורים בעצמו, הלך לעולמו כשאייל היה בן שנה ושלושה חודשים בלבד. עבור אייל הייתה זו אבדה גדולה שלא התגבר עליה מעולם. המשפחה כולה נרתמה להקיפו באהבה כדי שחסרונו של אביו לא יפגע בו יתר על המידה. אך בדיעבד הסתבר כי אייל לא פסק להתגעגע אל אביו במשך כל חייו וביכה את חסרונו ואת אובדנו באמצעות שירים רבים שהקדיש לו. מגיל רך גילה אייל כישרונות לא מעטים: היה נבון במיוחד, סקרן, שנון ותלמיד מצטיין. בהיותו בכיתה ד' אותר כילד מחונן ונשלח לקורסים לילדים מחוננים באוניברסיטת בן גוריון. בפעילות חינוכית זו נטל חלק מאז היה בכיתה ד' ועד לסוף לימודיו בבית הספר היסודי "אמי"ת" שבבאר שבע. אייל ידע לשנן בעל-פה טקסטים שלמים, והודות לכך נבחר להופיע בתפקידים המרכזיים בהצגת בית הספר. הוא הצטיין בציור ובעיקר בציורי קומיקס וגילה מומחיות במשחקי מחשב ופלייסטיישן. כן היה ספורטאי מצטיין, גילה דמיון ורגישות רבים ונהג לכתוב שירים והגיגים על החיים. אייל אהב בעלי חיים ונהג לאסוף מהרחוב כל בעל חיים פצוע שמצא. היה לו חוש טכני ויצירתי מפותח, הוא נהג לפרק מכשירים כדי לבדוק כיצד הם פועלים ובנה מהם מכשירים חדשים ושונים. אייל היה חברותי ואהוד על חבריו וביתו היה מלא בחברים באופן קבוע. מאז שהיה רך בשנים גילה נדיבות לב מדהימה ואהבה לזולת. נהג לחלק צעצועים לחבריו, להגן על ילדים קטנים וחלשים, סייע לשכנים זקנים במטלות שונות וניסה להילחם בכל גילוי של עוולה או חוסר צדק שנתקל בו. מילדותו גילה אייל תכונות של מנהיג, תכונות שבלטו ביתר שאת בנעוריו. הוא גדל להיות בחור חמד. גבוה, חסון ויפה תואר (זכה לכינוי "רס ההורס" בשל השפעתו על בנות המין היפה), ספורטאי מצטיין שעסק באימון גופני, בפיתוח גוף, בהרמת משקולות (הרים 100 קילוגרם בלי להניד עפעף) ובשמירה מתמדת ויום-יומית על כושר. אייל היה חזק ומפותח מבחינה פיזית ויחד עם זאת שקד גם על היבטים אינטלקטואליים. היה אוטודידקט אמיתי שלמד והעשיר עצמו בתחומים שונים. הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון "לחמן" שבבאר שבע ובידו תעודת בגרות עיונית מלאה. שיריו המדהימים והרגישים הכילו תיאורים מטפוריים יפהפיים ותובנות מדהימות לגבי החיים. אייל היה נער מופלא וברוך כישרונות שביקש לטעום מהכול ולנצל כל רגע. הוא היה חבר אמיתי שהשקיע בלי סוף בחבריו. מוקף היה בהמוני חברים וביתו המה חברים כל העת. אייל עמד לרשות חבריו בכל עניין ובכל זמן בלי לעשות חשבון. היה המוקד בכל מפגש חברים בזכות היחס החברי שלו אל כולם, אהבתו הכנה, מסירותו, אמינותו, דאגתו והאכפתיות שהפגין, כישוריו ויכולתו להצחיק ולשמח. את אהבתו הרבה לכולם ולכל דבר ביטא אייל בתעוזה ובמלוא חושיו והכול השיבו לו אהבה. חבריו מספרים: אלעד גבע: "… אתה באמת האדם הכי מיוחד שהכרתי. … תמיד התגאיתי בך, כמה אתה חזק, יפה וגבוה. כמה אתה רציני בדבריך … והכי חשוב – אתה תמיד תושיט יד לחבר בעת צרה". דני דווידסון: "… אתה האדם שאני הכי מעריך ואעריך אי-פעם. … תמיד היית חבר טוב. … השארת צל ענק שאני לא חושב שמישהו אי-פעם ימלא כי היית מיוחד בשבילי מכל בחינה". אורן להק: "… ההומור שלך, הצחוק, החברים שכה אהבו אותך והתאספו סביבך. היית מנהיג". אלירן דמרי: "… בחור יפה תואר, גבוה, שרירי, קשוח וחכם. אחד שכל מילה שלו תמיד בדיוק במקום. אבל בפנים, אדם בעל נשמה של מלאך, עם לב רחב ורחמן. בחור שתמיד אהב לעזור. אדם שידע לתת את כולו למען אחרים, ילד שהיה מוכן לעשות הכול כדי להגן על המולדת שלו ועל חבריו בגופו". בן ספר: "… לא אשכח לעולם את הכוח שהיה בך. הכוח בעיניים שלך שמשך אנשים פשוט לשבת ולדבר איתך. לרצות להתקרב אליך ולהיות בקרבתך…". עמר אלעמור: "… בדומה לפסל 'דויד' של לאונרדו דה וינצ'י – זהו פסל של אדם גאה, מכובד, יפה מבחוץ ומבפנים. ככה היה אייל. ובנוסף הוא אהב את כל האנשים מסביבו והראה לנו את האהבה הזו כל הזמן…". ארז בניון: "… תמיד דאגת לחבריך. נתת להם את כל הכבוד שבעולם. והם החזירו לך. תמיד נתת ולא ציפית לתמורה. … כל מפגש איתך היה כיפי ואמיתי … היית יחיד ומיוחד. … המוני האנשים שהגיעו להלווייתך מראים כמה כולם אהבו אותך וכיבדו אותך. נגעת לכולם בלב, בגלל האישיות שלך, היופי, הרושם העצום שהשארת על כל מי שראה אותך … המוכנות שלך לעזור ולתת מכל הלב, בלי שאלות ובלי חשבון". אייל ליברטי: "… היית בשבילנו כמו אח גדול. בחור מתון, עם מחשבות חיוביות. תמיד דאגת לנו בשעת צרה. עזרת לנו בשעת עצב. תמכת בנו והיית לצדנו בטוב וברע". כשהגיע לרגע הגיוס, ביקש אייל לשרת בצה"ל כלוחם וללכת בעקבות אביו, לוחם הימ"מ, שהיה בעבורו מודל ואידאל לחיקוי. אמו, שהוא היה בנה יחידה, סירבה לאפשר לו זאת. לאחר מאבקים רבים "התפשר" והלך לקורס למדריכי כושר קרבי שהצטיין בו ובלט ביכולתו ובכישוריו הפיזיים והחברתיים. בסיומו של הקורס ביקש לשרת בבסיס מג"ב כדי להיות קרוב ללוחמים ולשרת יחד איתם. אלא שהחיכוך המתמיד עם הלוחמים רק העצים את רצונו של אייל להיות לוחם. לאחר מאבק לא קל עם אמו, הצליח לשכנעה לחתום על טופס המאפשר לו זאת ולא היה מאושר ממנו כאשר חתמה. אייל היה משוכנע שצה"ל יעביר אותו בשמחה לתפקיד של לוחם קרבי, אך היות שהצטיין בתפקידו כמדריך כושר קרבי עד כדי כך שייעדו אותו לצאת לקורס קצינים, סירבו לוותר עליו ולהעבירו. שנה שלמה ניהל מאבק עיקש ופנה לכל גורם צה"לי אפשרי בדרישה להיות לוחם. לצורך כך אף הוריד פרופיל מתוך כוונה שלאחר שיועבר מתפקידו יחזור ויעלה אותו וישתלב מחדש כלוחם. לאחר מאבק קשה ומייגע, ובשל הפרופיל שעדיין היה נמוך, הועבר אייל לחיל השריון ואף כי לא נדרש לכך, ביקש ממפקדיו לעשות טירונות מחדש ולעבור את כל המסלול מראשיתו – והפעם כלוחם. מפקד הגדוד, סגן-אלוף גיא, מספר: "אני זוכר את המפגש הראשון בינינו, בו נכנסת למשרדי והצגת את עצמך במטרה לשכנע אותי שאתה ראוי להיות לוחם בשריון. עכשיו אני יכול לגלות לך, לא היית צריך לעשות הרבה. מהרגע הראשון שראיתי אותך, לבוש מדי א', מסודר ומאורגן למשעי, בחור תמיר, כומתה על ראשך, הצדעת עם חזה מורם בגאווה, כבר אז הבנתי שמדובר באדם אחר, מיוחד. … סיפרת על המאמצים שעשית על מנת להצטרף לשורותינו. בדבריך הפגנת מוטיבציה אין קץ להשתלב בהכשרה. … כששאלתי אם ברצונך להמתין לאימון הבסיסי ולא להצטרף לטירונות ענית לי ללא היסוס: 'אני רוצה להצטרף כמה שיותר מהר'. קסמה לי הבגרות שלך, המוטיבציה שלך להשיג את המטרה, האמונה האישית שלך שזו הדרך הנכונה. השארת עליי רושם של אדם מיוחד שיודע מה הוא רוצה מעצמו ולאן הוא רוצה להגיע. … השתלבותך בפלוגה הייתה מוצלחת. הבגרות שלך גרמה לך להיות מוביל. המוטיבציה שלך משכה תשומת לב. השקט והרוגע שלך הקסימו את חבריך ומפקדיך. ובמהרה היית לחייל מוביל במחלקה ובפלוגה, מוקף חברים אוהבים". אייל כבש את לב מפקדיו וחבריו לפלוגה, התבלט בגדוד וכבר סומן ואותר לשמש כמט"ק. חלומו היה לסיים את המסלול, לצאת לקורס קצינים ולבנות קריירה צבאית בצבא שכה אהב. חבריו ומפקדיו מספרים על נדיבות לבו כלפי חבריו החיילים. כיצד עודד אותם לאורך כל הקורס הקשה והמייגע ועד כמה עשה הכול כדי למנוע מהם "שביזות", איך נהג לתמוך בהם נפשית ופיזית, לעזור להם לשאת משאות כבדים, ולא הניח לאיש מהם ליפול במסלולים גם כשהדבר היה כרוך בכפל מאמץ מבחינתו. אייל דאג לבנות "זולה" שתאפשר לחבריו להתאוורר, דאג שיקבלו אוכל בזמן שמירה, דאג לניקיון החדר ולאוורורו. הוא נהג כלפיהם כאח גדול, מסור ואוהב, והם השיבו לו באותה מטבע. בעתיד הרחוק תכנן אייל ללמוד פיזיותרפיה, מקצוע שנתן מענה לאהבתו לכושר גופני, לשלמות פיזית ולנטייה לסייע לסובלים. חלומו הגדול ביותר של אייל, שליווה אותו מרגע שעמד על דעתו, היה להקים משפחה גדולה ומלאה בילדים שיהוו פיצוי על היותו בן יחיד ועל התייתמותו בינקותו. לרוע המזל, חודש לפני מותו, התאבדה חברתו הטובה לאחר שאיבדה את אביה ואת אחיה בפיגוע חבלני בבאר שבע. מותה זרק אותו באחת אל השכול ואל הגעגועים אל אביו שליוו אותו כל חייו, ובחודש האחרון לחייו היה מוכה יגון וגעגועים לאהוביו, ובחר לעבור ולהיות עמם. ביום י"ז בחשוון תשס"ו (19.11.2005) מצא רב-טוראי אייל רס את מותו בסמוך לקבר אביו. הוא הובא למנוחות בסמוך לאביו ולחברתו בבית העלמין הצבאי בבאר שבע ועמו נקברו כל חלומותיו. בן עשרים היה בלכתו. הותיר אחריו אם אוהבת ואבודה שהוא היה כל עולמה. לאחר מותו הולחנו חלק משיריו הרבים על ידי בני דודיו והוקלטו בתקליטור מדהים שמנכיח אותו בחיי חבריו ובני משפחתו ואינו מניח לקולו לידום. במכתב התנחומים כתב הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף דן חלוץ: "מפקדיו של אייל מספרים כי הפגין רצון לשרת ולהיות לוחם. הוא היה אדם רגיש, אשר ניחן בכישורי מנהיגות. אייל היה אהוד על חבריו ומוערך על ידי מפקדיו…". כותב מפקד הגדוד, סגן-אלוף גיא: "אייל הפגין רצון עז לשרת כלוחם וכמפקד בחיל השריון. הוא עודד את חבריו לפלוגה ותרם להם מניסיונו ומבגרותו. … אייל היה חייל בעל רמה אישית גבוהה, שהאמין בכל מאודו בצדקת הדרך. הוא זכה להערצתם של חבריו ומפקדיו אשר נתנו בו אמון לכל אורך הדרך. אייל היה אדם מיוחד, שאין רבים כמותו. הוא רקם מערכות יחסים מיוחדות עם הסובבים אותו וסחף אחריו רבים…". המ"פ, סרן אורי בר-יוסף, ספד לאייל: "לאורך התקופה שלך בפלוגה הוכחת רצינות, רצון אדיר ומנהיגות. הראית לסובבים אותך מהי דאגה אמיתית ורעות שאין לה תחליף. לאלו שהיית קרוב ואהבת, דאגת כפי שרק אדם אוהב יכול לדאוג. … ערכנו לאורך התקופה מספר שיחות, אתה ואני, ובכולן הראית נחישות. … השארת עליי רושם אדיר – הראית רגישות, דאגה אמיתית לסובבים אותך ורצון עז להתמודד עם שתפגוש…". המ"מ, סגן-משנה אריאל ביטרן, ספד לו: "אייל היה חייל למופת. תמיד עזר ותמך בשאר החיילים. היה בוגר, גבוה וחסון. חייל ואדם, או נכון יותר להגיד – אדם וחייל חזק ונחוש. … היה נחוש להיות לוחם וקצין בפרט. … הערכתי אותו כאדם וכחייל…". חבריו ומפקדיו של אייל כתבו לו מכתבים מדהימים ומרגשים שכונסו בספר בן 220 עמודים שהוצא לזכרו. הספר מאפשר הצצה קלה לעולמו ואישיותו היפים, המדהימים והקצרים עד כאב, אך העשירים באהבה, בחברות, בנגוהות של אור אישיותו שהקרינו על כל מי שבא איתו במגע. חבריו לפלוגה כותבים: יוסי דדון: "אייל היה בחור כריזמתי. עם אופי חזק ורצון גדול. הוא הביא לפלוגה את מה שהיה חסר לה – את דמות הלוחם. הוא הראה איך נראה לוחם. תמיד מדוגם בלבוש שלו, בהתנהגות שלו. עומד ישר, מתוח, גאה להיות לוחם. … כולם התרשמו ממנו ולמדו גם מההתנהגות שלו, מהכבוד שהוא היה נושם … מהלהט, מהרצון ללחום למען המדינה". רון בלוג: "… ברגעים של שביזות תמיד נתת לי מוטיבציה להמשיך הלאה. לקחתי ממך דוגמה להמשיך ולהתמודד עם הדברים ולהגיד 'זה בקטנה'. … לא אשכח את שיעור פריקת מא"גים. אני התקשיתי קצת. ניגשת אליי ואמרת לי: 'אני לא עוזב אותך עד שאני רושם אותך בטבלת השיאים'. ובסוף, בזכותך, נכנסתי לטבלה. ואתה היית יותר מאושר ממני. למדתי ממך שלא כדאי לוותר. שהכול אפשרי בסוף". ויקטור בקלוב: "הוא היה דוגמה בשביל כולנו, בכל הנוגע לערכים והקרבה עצמית". רועי קאפח: "לאייל הייתה נשמה טובה ולב זהב שמאוד הערכתי. נחישות ואישיות שלמדתי להעריץ". רן: "אייל, היה בן אדם מיוחד. מתנדב לעזור בכל דבר, תומך בחבריו, ויחד עם זאת חייל מצוין ובעל אופי חזק. מה שהרשים אותי אצל אייל היה שגם אם במבט ראשון היה נראה חייל חזק וקשוח, אי אפשר היה לפספס איזה לב זהב היה לו. הוא היה מוצלח וסחף אחריו אנשים…". חמי יחזקאל: "אייל היה מיוחד. אדם שלחם על העקרונות שלו, שאפתן, רציני, אחראי, אך גם ידע לעשות את הכול עם חיוך. היה בעל כושר גופני מטורף שהשאיר את כולנו מאחור". איתי שטיינר: "אייל היה בן אדם טוב, מיוחד, אכפתי ודואג, הכין לנו ארוחות פאר ודאג שיהיה אוכל למי ששמר באותו זמן. ידע להצחיק ולהעביר איתנו את הזמן בין השמירות". וחבר נוסף השאיר פתק על קברו – "לוחם. לוחם זה אופי. לוחם זה כוח. לוחם זה חברות. לוחם היית!!! שלום לוחם!!!". המוני החברים שבאו להלווייתו מעידים עד כמה היה אייל אהוב על מאות חבריו.