קשת (קרישטל), שאול (“שאוליק”)

בן שמחה ורבקה. נולד ביום כ"ו באדר תש"י (15.3.1950) בבואנוס-איירס שבארגנטינה, להורים מניצולי השואה. בן שנתיים היה כשמשפחתו השתקעה בלה-פז, בירת בוליביה, ושם גדל והתחנך במוסדות החינוך של הקהילה היהודית, החל מגן הילדים וכלה בכיתה ו'. מילדות התבלט בכשרונותיו ובפעילותו בחגיגות ואירועים שאורגנו על ידי הקהילה ונודע בין יהודי לה-פז כילד בעל אומץ לב נדיר. על משברי גיל הילדות ומחלותיו ניסה להתגבר בכוחות עצמו והשתדל להרגיע את הוריו. כשהיה בן 12 החליטו הוריו לעלות לישראל. את הדרך מבוליביה לארגנטינה עשתה המשפחה בטיסה. חוויה זו השאירה בו רושם עמוק, וכבר אז הבטיח להוריו שיהיה טייס. התקופה הראשונה בישראל עברה עליו בקיבוץ בית אורן שעל הר הכרמל, בבית דודו. חיי הקיבוץ מצאו חן בעיניו וכדי להקל את קליטתו הסכימו הוריו לשלחו לקיבוץ מזרע. שם התקשר למשפחה צעירה והיה כבן משפחה, אהוב על ילדי המשפחה כאח גדול. הוא למד במוסד החינוכי בקיבוץ ובחופשותיו בילה עם הוריו ואחיו הצעיר, שהשתקעו בחולון. שאול גדל והיה לנער שבחן ומדד הכל לפי קנה המידה של מצפונו. הוא החל להתבלט בכשרונותיו, בעצמאותו, ביכולתו לכפור במוסכמות וברגישותו המוסרית הגבוהה. הוא ידע להיות מרדן ובלתי פופולרי ועם זאת תמיד היה בעל אישיות חביבה ושובה לב. חיוניותו השתקפה בפניו, בחיוכו הגלוי, במבטו העירני ובצעדיו הגמישים והנמרצים. הוא שפע הומור, אופטימיות וקסם אישי רב. הוא התעניין בתחומים רבים: בטבע, בעשיית פוחלצים מבעלי חיים, בספורט ובאלקטרוניקה. פוחלצים אחדים מעשה ידיו נמצאים בחדר הטבע בבית ספרו. הוא אהב חיי חברה והקדיש שעות רבות לפעילות ספורטיבית, אולם יותר מכל הקדיש את מעייניו לטיס. כשלמד בבית ספר התיכון הצטרף לגדנ"ע אויר ושם רכש מושגים ראשונים בתחום זה. שאול גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1968 והתקבל לקורס טיס. במהלך הקורס היו לשאול קשיים וברגעי חולשה פקפק אם יעמוד לו כוחו לסיים את הקורס, אך בזכות בטחונו העצמי הרב ויכולתו לרכז את כל כוח הרצון הצליח להתגבר על קשיי הקורס ועל משברים אחרים, ולזכות במשאת נפשו – כנפי הטיס. היו אנשים שראו בשאול רברבן, אך להפתעת כולם נעלמה ההתרברבות משסיים את הקורס בהצלחה. הוא הפך בחור שהכיר בנטל האחריות שלקח על עצמו ונהג כאדם בוגר. יחד עם זאת מעולם לא הזניח תחומי פעילות אחרים. הוא התכונן לבחינות הבגרות, הרבה לקרוא ספרים (במיוחד ספרות יפה), היה בן מסור להוריו, ודאג לאחיו הצעיר. שאול שמר בדבקות על קשרי הידידות עם חבריו בקיבוץ. הוא רכש ידידים רבים גם בחיל ויחד עם חברתו התכונן להקים משפחה. לפני שיצא לטיסתו האחרונה, אשר ממנה לא חזר, תכנן כי לאחר שובו יספיק לפחלץ דוכיפת, לבקשת האח הקטן, בן משפחתו הקיבוצית. החלטה זו הייתה טיפוסית לשאול, שתמיד רצה לעשות דברים רבים בעת ובעונה אחת, בלי להזניח דבר. ביום י"ב בתשרי תשל"ב (1.10.1971), נפל סגן שאול בעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. בעצרת הזיכרון ביום ה"שבעה" התכנסו רבים מחבריו ובני משפחתו כדי לבטא את ידידותם ואהבתם אליו – ידידות ואהבה שיוסיפו לשכון בלבם לעד; במלאת שנה לנפילתו הוציא קיבוץ מזרע לאור חוברת זיכרון לזכרו.