קשת, דוד

דוד, בן עדינה ומשה, נולד ביום י"ט באלול תשי"א (19.9.1951) בירושלים. הוא נקרא על שם סבי אמו, דוד ילין, שהיה מאבות היישוב ויושב ראש הוועד הלאומי בין השנים 1929-1920. כשהיה דוד בן שנתיים עקרה משפחתו לחיפה ואחרי-כן עברה לבית-לחם הגלילית. הוא למד בבית-הספר היסודי "אלון הגליל" במקום מגוריו ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "גרינברג" בקרית-טבעון. הוא גדל וחונך במושב בית-לחם הגלילית אך היה קשור מאוד לעיר הולדתו, ירושלים, וברבות הימים הקים בה את ביתו. דוד, שהיה ידוע בכינויו דודי, היה אציל נפש, נהג בעדינות וברוך וכל הליכותיו אמרו טוב-לב ואהבה. מנעוריו היה להוט ללמוד, לרכוש ידע ולהרחיב את השכלתו. תמיד היה שותף בכל פעילות חברתית ותרבותית, קיבל על עצמו תפקידים ומשימות ומילא אותם בשלמות. דוד היה בעל יזמה וכושר ארגון, ניחן בכושר מנהיגות והיה מוכן לשאת באחריות ולמלא כל תפקיד שהוטל עליו או שהתנדב למלאו. הוא שאף להצטיין וידע להשקיע מאמצים ולעמול בדבקות ובהתמדה להשגת מטרותיו. למרות שאפתנותו ומרצו הרב היה צנוע ומאופק, בעל שיקול דעת רציני ובוגר, נהג במתינות ובאורך רוח, אך יחד עם זאת עמד בתקיפות על שלו והגן בלהט ובעקשנות על דעותיו. נתמזגו בו רצינות ובגרות עם עליזות של נעורים והוא למד בשקידה ועבד בחריצות, אך גם בילה הרבה מתוך חדוות חיים. דודי למד היסטוריה והגות יהודית, שכן היו אלה מקצועות שאהב וביקש להתמחות בהם. הוא לא ראה בלימודים קרדום לחפור בו אלא למד לשם ההנאה שבדבר ומתוך רצון להיות מסוגל להעניק לזולת מן הידע שרכש. על כן ציפו רבים מחבריו שיפנה לעסוק בהוראה. נתמזגו אצלו אהבתו לירושלים ואהבתו להיסטוריה. הוא טייל בעיר, נהנה מנופיה ויחד עם זאת התעמק ברקע ההיסטורי של אתריה. חבריו נהגו להאזין לסקירותיו ולהסבריו המצוינים על העיר ותולדותיה. הוא ידע למצוא הקבלות מן ההיסטוריה למציאות של ימינו, השתתף בוויכוחים בעניינים פוליטיים וביסס את עמדותיו והשקפותיו על נסיון העבר ועל דברי הימים, שהכיר היטב ושלדעתו היוו בסיס הולם לבחינת ההווה. דודי היה רודף שלום ודוגל בפשרות ונמנה עם המחנה, שקרא לשלום ולדו-קיום עם הערבים. הוא חקר את תולדות התנועה הציונית וטען בלהט רב כי ניתן ליישב את הסכסוך בין העמים בדרכי שלום. הוא לא הסתפק בלימוד ובמחקר אלא ניסה לשכנע את הזולת בצדקת השקפותיו. על גישתו לבעיות מדיניות וחברה השפיעו אופיו המתון והליכותיו המאופקות. הוא האמין בשלום מתוך פשרה והגן בדבקות על עמדותיו. את דבריו תמך בניתוח מעמיק ומקיף של תופעות היסטוריות ולכן היה בטוח בצדקתו. דוד גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1969 וביקש לשרת בחיל השריון, שכן לדעתו חיל זה עתיד היה להכריע את גורל המערכה הצבאית. לאחר הטירונות הוכשר לשמש כנהג טנק ואחרי-כן סיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים ונשלח לשרת בגדוד טנקים בסיני. דוד היה איש שריון מצטיין ומפקד למופת. הצוות שבפיקודו הגיע להישגים מעולים בזכות ההקפדה על ביצוע מושלם ומדויק של הפקודות. בזכות הצלחתו מונה לתפקיד רב-סמל פלוגתי ולמרות שהיה צעיר וחסר נסיון הצליח למלא את כל המשימות שהוטלו עליו. הוא היה בעל כושר מנהיגות ויכולת ארגון והיה מוכן להגיש עזרה לכל חבר שנזקק לסיועו. בתחילת נובמבר 1972 שוחרר מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל השריון. לאחר ששוחרר מהשירות התקבל ללימודים במכינה הקדם-אקדמית, שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, השקיע את כל מרצו בלימודים, ניתק את עצמו מענייני היום-יום והתרכז בלימודים. לפרנסתו עבד במודיעין של חברת "אגד" בתחנה המרכזית בירושלים ואחרי-כן הצטרף לצוות עובדי המכון למחקר חברתי. עבודתו הייתה כרוכה במגע עם קהל והוא נהג פתיחות רבה ויצר קשרים הדוקים עם אנשים רבים. בירושלים, העיר האהובה עליו, עסק בלימודים ובעבודה, בטיולים, בספורט ובהאזנה למוסיקה. הוא אהב להאזין למוסיקת ג'אז והקדיש ערבים ארוכים לשמיעת מנגינות האהובות עליו. הוא נהנה משילוב הקולות וכלי הנגינה, חיפש ביצועים מיוחדים ולא ידע לאות בחיפושיו עד שמצא תקליט של הביצוע האהוב עליו. בספטמבר 1973 נשא דוד לאישה את חברתו כרמלה והקים עמה את ביתו בקרית-יובל בירושלים. כרמלה הייתה שותפה לאהבותיו: לטיולים בירושלים ולערבים הארוכים של ההאזנה למוסיקה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נפרד דודי מרעייתו, שנשא שלושה שבועות לפני כן. הוא הצטרף ליחידתו, שהשתתפה בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. דודי התגלה כלוחם אמיץ וכמפקד מעולה ונטל חלק בקרבות קשים ומרים. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) סייעה יחידתו לפרוץ את הציר לתעלת סואץ לקראת הצליחה. בקרב זה נפגע דודי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-לחם הגלילית. השאיר אחריו אישה, הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "סמל קשת דוד ז"ל שירת ביחידת שריון והיה אחד ממפקדי הטנקים המוכשרים והמסורים ביותר. בקרבות לחם כשהוא מהווה מופת לאומץ ולמנהיגות. דמותו תישאר לעד חרוטה בלבותינו, כמופת וכחבר לנשק, מהטובים והיקרים שאבדנו". בני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה דברים על דמותו, שכתבו הוריו, רעייתו, חברים ללימודים וחברים לנשק