בן ישעיהו ולאה (ליזט). נולד ביום כ' בניסן תשכ"ה (22.4.1965) בעפולה. אח לרבקה, יהודית, ארמונה וגלית. יוסף, בן לאב שעלה מטורקיה ולאם שעלתה מטוניס התחנך בעפולה, בבית הספר היסודי "בית יצחק" ובבית הספר התיכון "אורט". היה חניך תנועת "הנוער העובד והלומד" ולימים – אף מדריך. מתארים בני המשפחה: "מהלך חייו עד לעיצוב אישיותו הבוגרת היה מהלך רגיל של ילד, נער וגבר, תוצר של סערות ההינתקות ממסורות ונסיבות זרות, הליך של סינתזה בעיר שדה. ייחודו בכך, שהשכיל להפוך כל עניין שעסק בו או שחי אותו, לדוגמה של מצוינות ושלמות, עד כדי כך שאלה חדלו מלהיות נושאים בנאליים של יום-יום והפכו לעניינים מעוררי השתאות בעיני כול." יוסי התגייס לצה"ל במחצית חודש אפריל 1983 ושירת בגולני. במילואים הוצב בחיל הלוגיסטיקה בגדוד "חירם" של חטיבת "הצנחנים". לאחר שחרורו החל לעבוד בחברת "תנובה" והתמיד בכך עד יומו האחרון. במהלך שנות עבודתו יצא ללימודים במכללת תל-חי והוסמך כהנדסאי כימייה. משנישא לאורנה קבעו השניים את ביתם בעפולה ונולדו להם שתי בנות: לינוי, הבכורה, שנולדה ב-21.7.1991 וליהי, שנולדה ב-25.11.1994. יוסי ניחן בחוש אמנותי מפותח והיה בעל ידי זהב. הוא אהב ליצור בחומרים שונים, ואף את ביתו בנה במו ידיו. בהנאה גמורה היה מכין עם בנותיו עבודות לבית הספר, כגון כלי נגינה מעץ. הוא הרבה בהליכות בוקר ומסלולו המועדף היה במשעולים שבאזור בלפוריה בין השדות המוריקים חיטה וכותנה. נהג לטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ, ולצאת לטיולי ג'יפים בני יומיים ושלושה עם המשפחה והחברים. יוסי אהב ילדים ואנשים. במפגשיו הרבים בלט כחבר וכמנהיג אמיתי. גישתו ואהבתו לילדים משכה אותם אליו, ובצילומים אפשר לראותו יוסי יושב כשמסביבו קבוצת ילדים קשובה לכל מילה שיוצאת מפיו. במלחמת לבנון השנייה התנדב יוסי לשירות מילואים כאידאולוג. הוא רצה להגן על המולדת, וכאדם האוהב את הבריות רצה להיות עם החברים ליחידה. ביום ראשון, י"ב באב תשס"ו (6.8.2006), נערכו חיילי גדוד "חירם" של חטיבת "הצנחנים" והדרגים תומכי הלחימה של הגדוד הנותנים מענה לוגיסטי לכוחות הלוחמים, והמתינו לפקודה להיכנס ללבנון. במהלך התארגנותם בכניסה לבית העלמין שבקיבוץ כפר גלעדי, פגע בהם פגיעה ישירה טיל "קטיושה" שירו מחבלי החיזבאללה. יוסי נהרג ועמו נפלו עוד אחד-עשר חיילי מילואים: רב-סרן אליהו אלקריף, סגן שמואל חלפון, רב-סמל ראשון שלמה (שלומי) בוכריס, רב-סמל ראשון דניאל בן-דוד, רב-סמל ראשון רועי יעיש, רב-סמל מרדכי (מוטי) בוטבול, רב-סמל זיו בלאלי, רב-סמל מריאן ברקוביץ, סמל-ראשון יהודה ברוך גרינפלד, סמל-ראשון שי שאול מכלוביץ וסמל גריגורי אהרונוב. יוסי היה בן ארבעים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בעפולה. הותיר רעיה, שתי בנות, הורים וארבע אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. על קברו נחקקו המילים: "השמים הם הגבול במותו ציווה לנו את החיים". במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה, אלוף-משנה בועז עמידרור: "יוסף הגיע לגדוד כנהג צעיר במחלקת הרכב ועם הזמן פילס דרכו אל מרכז העשייה הגדודית. הוא קיבל על עצמו את תפקיד קצין הרכב הגדודי וביצע אותו במקצועיות רבה, בכל משימה, קטנה כגדולה, מתוך דבקות באמונתו בצדקת הדרך. יוסף היה מנהיג אמיתי, 'האבא של המפקדה', כפי שכינו אותו חבריו ומפקדיו. הוא ידע למצוא את הטוב בכל אדם ושימש אוזן קשבת לכל מי שנזקק לה. חשוב היה לו לשמר את חוסנו וחוזקו של הגרעין הגדודי, הן בזמן המילואים והן בשגרת היום-יום. נאמר עליו, כי כגודל ממדיו כך היה גודל לבו. אין כמו עצמת הכאב שבלבנו, כדי להעיד על חסרונו." כתבו בני משפחתו: "יוסי גדול הממדים, נער הנחוש בדעתו ורך בלבו, היה בחייו למופת ולישראלי גאה, דוגמה למשפחתו, לחבריו, לצבא ולאזרחים שסביבו. קורות חייו מעוררים עניין בהסתכלות שבדיעבד לא רק בשל הנתק האכזרי של מותו בהמתנה לכניסה ללבנון, אלא בשל מסקנה אחת המשותפת לכל אירוע ולו קטן ביותר: יוסי העלה כל דבר לרמות שאינן נדרשות ובכך היה לאדם שלא רבים כמוהו. … עשרים שנה עבד ב'תנובה' והיה ליחיד במקום שהוא מסמליה של ישראל – הן ברמה המקצועית והן בהתייחסותו לחבריו לעבודה כאב. אם החסיר משהו בילדותו בתחום האקדמי – השכיל תוך כדי עבודתו להיעשות הנדסאי בתחום כימייה. אם רכש מבנה סר טעם שנבנה בשנות העלייה ההמונית של שנות החמישים – ידע להפכו לנווה יפהפה במו ידיו. אם ארגן ויצא לטייל בטבע (הייתה בו הרמוניה שלמה עם סביבת הטבע) – היה זה אירוע חברי וסביבתי כש'השמים הם הגבול' (כך גם כתב על דלת הג'יפ שלו). כבן, אח, אב ודוד במשפחתו היה לאור. נכונותו להתגייס לכל פרט המצריך טיפול – הפכה את בני המשפחה למפונקים; ישנו יוסי – אין דאגה! חבל על האבדן ועוד יותר – שאי אפשר להירגע ולהמשיך הלאה." ליהי ולינוי נפרדות מאבא: כתבה הבת לינוי: "אבא! איך הלכת לנו ככה פתאום, בלי כל הודעה, בלי כלום. בסיוטים הכי גרועים שלי לא דמיינתי לעצמי שאני אקבור אותך בגיל כזה. אתה יודע, למרות כל החיכוכים שלנו, הסתדרנו די טוב ביחד וגם אתה יודע שאומרים שכל אלה שרבים הם הכי אוהבים. אני מבטיחה לך שאני אהיה חזקה בשביל אמא וליהי. בן אדם לא יודע להעריך את מה שיש לו עד שקורה לו משהו, ואז הוא מתחיל להעריך. כך גם אני לא ידעתי להעריך אותך עד שנהרגת, ורק עכשיו אני מבינה עד כמה אתה חסר…" וכך כתבה ליהי, בתו השנייה: "אבא! הלכת לנו בזמן לא טוב, / הגעגועים שלנו בשבילך נשפכים. / אתה האבא שתמיד אהב לעזור, / האבא שתמיד היה במקום הראשון. / אתה האבא שתמיד רצה שיהיה הכול טוב, / האבא שידע לגדל אותנו הכי הכי טוב. / אתה יודע אבא, שגייסו אותך לצבא / ולא היית בבית, תמיד שרתי לי שיר מרגיע: 'לאבא שלי יש סולם, אבא שלי הכי הכי מכולם'. / אבל תדע שאם לא תהיה לצדי, אתה תמיד, / אבל תמיד תהיה האבא הכי מכולם. / אבא, אתה יודע מה זה אומר שאנחנו לא נתראה לעולם. / אבא, עכשיו אני מבינה למה רצית שיהיה כתוב על האוטו: / 'השמים הם הגבול', כי עד לשם אפשר להגיע, / לא גבוה יותר ולא נמוך יותר." ארמונה, אחותו של יוסי, נפרדה ממנו בשיר: "את חייך חיית כאילו אין מחר / ובת צחוק קבועה על פניך // את חייך חיית כאילו אין מחר / ואולי בכך הקדמת הבאות // לכולם עזרת, שאלת, ביררת / מעולם לא אמרת לא. // למילואים התנדבת / עם חבריך התגייסת / להגן על הארץ הזאת. // מקטיושה בכפר גלעדי נהרגת / לאחר שאת הצוות והציוד מיקמת / קטיושה ארורה שקטפה את חייך / ואת חבריך לגדוד שחשובים לך מאוד / ואותנו השאירה עם צלקות // יוסי אח שלי נפלא, חייכן אוהב אהוב / מתגעגעת אני אליך / ועיניי מוצפות בדמעות…" כתבה רבקה, האחות הגדולה: "אחי הצעיר יוסף! נתינתך הרבה ברוחב לב הרחיבה את דעתנו עליך, על הוריך, ומשפחתך! בסך הכול רצינו בן במשפחת הבנות של קרקש. ואתה בעוזך, בממדיך, ברגישות שלך, תקעת אבן בבסיס הפירמידה למעלה והורית אותנו לדעת מה גדול רצונך להעז להיות בן למלך אל חי וקיים רם ונישא! מתנובתו, כיבדת את הבריות, ועכשיו כשנביט למעלה בשמי התכלת, נראה איך הוא ואתה ושניכם ביחד מביטים בנו." כתב מאיר, חבר לעבודה: "בשבריר של שנייה אותנו עזבת / לעולם שכולו טוב / בשבריר של שנייה מאתנו נלקחת / ולנו – מה נשאר עוד? // יוסי – היית ותמיד תישאר / אדם יפה עם לב אוהב / המוכן לתרום לכל ידיד ונזקק / וכך הלכת – בהגנה על הארץ והאזרח / השארת אישה וילדות / והמון חברים ומכרים / אשר עולמם השתנה לבלי היכר / עם חלל וריק שלעולם יישאר / נחבק באומץ את משפחתך / ונקפיד תמיד לקיים את זיכרונך // ואנו מהיום – נדע כשפנינו לאל המרום נישא / נתפלל לימים טובים יותר / אל האל ואליך המלאך השומר / יוסי – תחסר לנו מאוד / ובדמעות אנו נפרדים / יהיה זכרך ברוך." שיר נוסף שכתבה האחות ארמונה: "יוסי שלנו, שחור תלתלים ונבון, // למלחמה הלכת, להגן על המולדת בחרת / אותנו עזבת – הורים, אחיות, רעיה ובנות // ואם לא די, מאחוריך השארת חברים, חברות, עובדים / ואלמונים שהזילו דמעה, זוהי דרכם לכך שלא יראו אותך עוד // יוסי שלנו אחי האהוב / במותך ציווית לנו חיים / כאב רב, צער ומחסור הם תחושת החור הגדול / שנפער בתוכנו קרוב ללבנו / ובתוך תוכנו אנו יודעים שלא נראה אותך עוד… / אך לו היה לי אח, יוסי שלנו אתה חסר לנו מאוד." פעולות הנצחה רבות נעשו לזכרו של יוסי: משפחתו הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו: www.karakash.co.il וכן מתעתדת להוציא ספר לזכרו, בבית הכנסת ע"ש "שרון" בגבעת המורה בעפולה הוכנס ספר תורה לזכרו, חברת "תנובה" הקימה חדר כושר לזכרו של יוסי בבית הספר "כרמים" לילדים מיוחדים ובמלואות שנתיים לנפילתו קיימה המשפחה ערב "חברים מספרים".
