fbpx
קרני, עידו

קרני, עידו


בן דליה ויואל. נולד ביום י"ד בטבת תשמ"א (21.12.1980) בקיבוץ עמיר, אח לרינת. "תינוק מקסים, רגוע וחייכן, אשר כמעט לא בכה," סיפרה אמו. "כפעוט היה מביט על העולם בעיניו הכחולות המקסימות, כמו תמה ולא תמיד מבין את העולם המוזר של הגדולים." עידו אהב לחבק אנשים כבר מחודשי חייו הראשונים. הוא היה יושב עם האצבע בפיו ובוחן את העולם בדרכו המיוחדת. לימים אכן נתברר כי ניחן באבחנה מיוחדת לאנשים ולמצבים. עידו גדל בקיבוץ עמיר שבצפון הארץ. בגן הילדים אהב מאוד לשמוע סיפורים ואגדות והיה יושב שעות ומאזין לסיפורים. הוא החל את לימודיו בבית-הספר היסודי האזורי 'לב העמק' בקיבוץ נאות מרדכי. בכיתה ז' עבר לבית-הספר 'עינות ירדן' בקיבוצו עמיר, ובו סיים י"ב כיתות. עידו נמשך מגיל צעיר לתחומים ההומניסטיים והצטיין בלימודיו במקצועות אלה, בעיקר בלימודי התנ"ך. עידו אהב מאוד להיות בחיק הטבע, בפיקניקים משפחתיים שכללו שינה באוהלים. כבר כילד אהב מאוד בעלי חיים, ותמיד משך את הוריו לפינת החי שבקיבוץ. היה דאגן מטבעו ותמיד דאג לבני משפחתו. קשר חם היה לו לסבים שלו ועידו ידע להחזיר להם המון אהבה על אהבתם אליו. הוא היה קשור מאוד לאחותו הבוגרת, רינת, ודעתה היתה חשובה לו יותר מכל. בבית-הספר היסודי התגלה עידו כספורטאי מצוין והתבלט בתחום האתלטיקה. הוא גם שיחק טניס, כדורגל וכדורסל, ואף היה שחקן מצטיין בנבחרת הכדורסל של קבוצת הנערים. עידו היה בחור עם לב רחב וחם, בחור בלי 'פוזות', כן מאוד ופתוח. מצד אחד היה בו הרבה תום, ומצד אחר היה בעל דקות אבחנה מדהימה, קלט אנשים ב'חיישנים' הרגישים שלו וידע לדבר עם כל אחד בשפתו. היתה בעידו מידה גדולה של חמלה, אשר באה לידי ביטוי כבר בשנות חייו הראשונות. משבגר, גילה יחס מיוחד לאנשים מבוגרים, שתמיד התעניין בהם ובמצוקותיהם. גם לפעוטות וילדים היה לעידו יחס מיוחד – הוא פשוט היה 'משוגע עליהם', אהב להדריך אותם ולעבוד איתם, והילדים תמיד רצו אחריו וחיפשו את קרבתו. עידו היה חניך בתנועת 'השומר הצעיר', ובתום כיתה י"ב החליט לצאת לשנת שירות מטעם התנועה. לשם כך דחה את שירותו הצבאי. הוא יצא לאליפז, קיבוץ צעיר בדרום הארץ, שם עבד בתמרים ובנוי. בתום שנת השירות חזר לקיבוצו, ובהמתנה לגיוס לצה"ל הספיק לעבוד בגינות הנוי, וכן עם ילדי הגן שכה אהב. בחודש יולי 2000 התגייס עידו לצה"ל, לחיל-התותחנים. הוא התגבר על קשייו שנבעו מכאבי גב, והחל במסלול של לוחם. סיפר מפקדו, סא"ל שי: "עידו היה חייל נפלא והתבלט בסקרנותו הרבה ובנחישותו ללמוד ולהחכים. עידו הביע את רצונו להתקדם במערכת הצבאית ולהיות מפקד, ועל סמך ההיכרות הקצרה איתו אני משוכנע כי היה יכול לעשות זאת בנקל." הוא השתלב היטב והיה אהוב על חבריו לצבא, אשר זכו ליהנות מההומור המיוחד שלו. חבריו לסוללה של עידו תיארו איך לא פעם נהגו 'לעלות לרגל' למגוריו, כדי לשמוע את הבדיחות הייחודיות שלו. ביום י"א בניסן תשס"א (4.4.2001) נפל עידו בפעילות מבצעית באזור חברון. הוא יצא עם עוד חמישה חיילים בנגמ"ש מהמוצב שבו שהו, בפני-חבר שבסמוך לחברון, ואחרי כמה דקות של נסיעה הנגמ"ש התהפך וכל יושביו נהרגו. עם עידו נהרגו חמשת חבריו: סמ"ר עידן ברודי, סמ"ר אביעד קוליץ, סמל יקי ברדוגו, רב"ט אליסף בורוש ורב"ט עידו קליין. בן עשרים היה עידו בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ עמיר. הותיר אחריו הורים ואחות. כתבה אמו של עידו, דליה: "נזכור אותו בחיוך המקסים, באהבת האדם שבו, בהתעקשותו להישאר 'הילד הנצחי'. נזכור את ליבו הרחב והחם, ואת המלה הטובה והמנחמת שהיתה שמורה אצלו לכל אחד ואחד. נזכור את יושרו וכנותו הבלתי מתפשרת, ואת עוצמת המפוכחות שהיתה בו, שהרי לא פעם ניבא את מותו בטרם עת. אוהבים אותך, ילד שלנו, ולעולם תלווה את חיינו שכה חסרים את נוכחותך."

דילוג לתוכן