שלמה, בן רבקה ואריה (לאונרדו), נולד ביום כ"ט בתמוז תשי"ב (22.7.1952) בבואנוס איירס שבארגנטינה, ועלה עם משפחתו ארצה בשנת תשכ"ג (1963). את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר של קיבוץ גשר. אחרי-כן סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר "גשר-אשדות", בקיבוץ אשדות יעקב. בילדותו בארגנטינה נקרא שלמה בשם סרגיו אדריאן. הוא גר עם הוריו בחווילה מחוץ לעיר, שם בילה שעות ארוכות עם חברים רבים. משעלה ארצה והוא כבן אחת-עשרה, נשלח עם משפחתו לאולפן. עם סיום הלימודים באולפן החליטה המשפחה להצטרף לקיבוץ גשר. עד מהרה השתלב בכיתה והתערה בחברה בקיבוץ, ולא עוד אלא שעזר להוריו בדרך קליטתם, שהייתה קשה יותר. בזכות חינוכו הקודם, שהיה שונה מעט מחינוך ילדי הקיבוץ, היה שלמה מתון יותר, מנומס, מסודר תמיד ומבוגר מיתר חברי קבוצתו. אבל תכונות אלו לא הרחיקו אותו מחברתם, והוא אהב לפעמים גם להשתולל ולעשות מעשי קונדס. הוא היה פעיל בחיי החברה והתנועה במשק ובחטיבה הארצית – השתתף בקורסים ובכל הטיולים, והיה בין מארגני הטיולים של הקבוצה. מעולם לא חשש להביע את דעתו בנושאים שונים, וכך הפך להיות דובר הכיתה בכל הזדמנות. הוא אהב את חיי הקיבוץ והיה מוכן לעשות הרבה למען המשק, אולם יחד עם זאת לא הסכים עם כל דבר בו, מתח ביקורת על תופעות מסויימות בחיי הקיבוץ וקיווה להצליח לשנותן. הוא לא התעלם גם מהחיים המתנהלים מחוץ למסגרת הקיבוץ. תמיד חשב איך לעזור לאנשים, וחיפש דרכים כיצד לעשות מעשים בלתי שיגרתיים. כך היה בין יוזמי גרעין "עודד", שנחלץ לעזרה לנערים ולמשפחות במצוקה, וגייס בהתלהבות נערים ונערות למפעל. הוא עצמו לא הצטרף למבצע, משום שלדעתו עבר הרעיון לידיים ממוסדות ומאורגנות, והוא הסתייג מדרך פעולה זו. הוא החל לעבוד בענף הפרדס כבר כשהיה ילד, היה קשור אליו ביותר ולמד את כל בעיותיו. הוא לא בחל בכל עבודה ועבד מתוך עניין ואחריות, ומתוך רצון גדול להגיע להישגים. שאיפתו להגיע לשלמות בכל אשר עשה הדריכה אותו גם בגישתו לעבודה. הוא עקב אחרי כל החידושים בענף ורכש ידע רב. הייתה בו חדוות יצירה ואהבה לעבודה לשמה, ואפילו בשעות הפנאי מצא זמן לעסוק באלקטרוניקה, ובנה מכשירים שונים, כגון קסילופון חשמלי ומגבר-קול. הוא היה הטכנאי בתחנת השידור של הקיבוץ, ותמיד מצא עניין להתעסק במשהו, לבנות דבר חדש או לתקן דבר ישן. בעיקר אהב לעשות למען משפחתו, שהיה קשור אליה ביותר. הוא בילה עם בני המשפחה כמעט את כל זמנו הפנוי, ומילדותו דאג לאחיו. כשהיה בקיבוץ, ואחר-כך כשהיה בצבא, המשיך לשמור על קשר הדוק ביותר עם כל בני ביתו. הוא אהב לצלם את בני משפחתו, וכן הרבה לצלם תמונות נוף ואירועים שונים. את תמונותיו פיתח בעצמו, והקדיש לתחביב זה שעות ארוכות. נוסף לכל תחביביו אהב שלמה מוסיקה מכל הסוגים, וכן אהב מאוד לרקוד לצלילי המוסיקה. הוא נחשב רקדן מעולה, ובריקודיו נתן ביטוי לשמחת החיים שלו. שלמה אהב את כל הדברים היפים בחיים, וניסה לנצל כל רגע בעשייה. הוא היה פתוח וחופשי, וקל היה ליצור אתו קשר. חוג חבריו היה רחב מאוד, ולכולם היה מוכן להקדיש זמן, מחשבה וכל עזרה אפשרית. שלמה גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1971, בהיותו כבן עשרים, והוצב לשרת בחיל הרגלים. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורסים למ"כים חי"ר ובקורס למש"קי מרגמות, הוצב ביחידה בתפקיד מש"ק מרגמות בינוניות. הוא ראה בצה"ל אתגר להתמודדות ושאף להתקדם בו. לכן בחר ללכת לחיל קרבי וליחידה שהשירות בה היה בהתנדבות. עם זאת לא ראה לעצמו עתיד בצבא וחיכה ליום שיחזור למשק ויוכל ללמוד ולטייל בעולם. אך כל זמן ששירת בצבא מילא תפקידו מתוך אחריות. שלמה לא היה מוכן להשלים עם תופעות של עיוות צדק או של מעשים פסולים. לכן ראו בו חייליו מפקד שאפשר לסמוך עליו ועל דבריו, שידע להבין אותם ולייצג את בעיותיהם. חייליו נתנו בו אמון ושמחו לצאת אתו למשימות. היו בהם רבים שהעדיפו לשרת תחת פיקודו ולא תחת פיקוד מש"ק אחר. הוא דאג תמיד שחייליו יבינו וידעו, לפחות כמוהו, מה עומד לפניהם, ולכן הייתה חולייתו מתודרכת ומוכנה תמיד, והוא עצמו הצטיין בידע מקצועי רב. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות נגד הסורים ברמת הגולן. בקרב שניטש על הר החרמון ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973), נפגע שלמה בעת כיבוש עמדה ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בביתו בקיבוץ גשר. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. קיבוץ גשר הוציא לאור חוברת לזכרו, ובה מדברי חברים ומכרים על דמותו, על אורח חייו ועל פועלו.
