בן אנט ומקס. נולד ביום י"א בחשוון תשכ"ו (6.11.1965) באשקלון, אח לקרני ושרון. קובי החל את לימודיו בבית-הספר היסודי 'אילנות' באשקלון, משם עבר לחטיבת-הביניים 'אורט אשקלון', ואת לימודי התיכון עשה בפנימייה הטכנית של חיל-החימוש. קובי אהב לשחק טניס ולצפות בטלוויזיה בתוכניות אקטואליה ובידור. הוא אהב לצפות בתוכניות בישול ולבשל בבית מתכונים שמצאו חן בעיניו. מעורב היה בחיי הקהילה, אהב לעזור לחברים ונענה לכל בקשת עזרה. קובי התגייס לצה"ל בסוף ספטמבר 1983. כבוגר הפנימייה של חיל-החימוש, שובץ קובי באופן טבעי לחיל. במהלך שירותו עבר קובי קורס קצינים והשלמה חילית לקציני חימוש. עם סיום הקורס הוא שובץ לגדוד שריון כקצין חימוש, ושם הכיר את סיגלית, אותה נשא לאישה בספטמבר 1990. לקובי וסיגלית נולדו שלושה ילדים – בר, רועי ועמית. קובי אהב את תחום המחשבים, וניצל את זמנו הפנוי מהמשפחה, הילדים והעבודה לבילוי מול המחשב. בשנת חייו האחרונה מצא עניין רב במלאכת-יד ובנה רהיטים שונים לבית במו ידיו. בספטמבר 1986, עם סיום שירות החובה שלו, המשיך בשירות הקבע, עליו התחייב למשך שנה אחת. עם שחרורו מצה"ל פנה קובי להגשים את חלום ילדותו. הוא הלך בדרכי אביו והיה לחבר אגד, תחילה כחשמלאי, אחר-כך כנהג. שנתיים עבד כסדרן ולאחר-מכן כרכז בסניף אשקלון. אך הוא התגעגע לשירות בצה"ל, והרגיש כי ביכולתו לתרום בצבא הרבה יותר ובדצמבר 1993 חזר ללבוש מדים. קובי מונה לקצין חימוש של החטיבה המרכזית בחאן יונס למשך שנתיים. הוא הפגין מקצועיות ברמה גבוהה והעלה את המחלקה במספר רמות ועל כך הוענקה לו בסיום התפקיד באופן חריג דרגת רס"ן על-ידי אלוף פיקוד הדרום דאז, שאול מופז. באוגוסט 1995 היה קובי לקצין חימוש של חטיבת מילואים באוגדה עוצבת 'להבות האש'. נוסף לכך, מונה קובי מ"מ סמח"ט ב'. קובי היה קצין מצטיין, ועל פעילותו המרשימה לקידום וייעול המערכות שהיה ממונה עליהן זכה בתעודת הצטיינות ממפקד העוצבה ביום העצמאות תשנ"ז. באוגוסט 1997 יצא קובי ללימודי תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, בתחום מדעי המדינה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה. הוא השלים את כל חובותיו לאוניברסיטה, אך לא זכה להשתתף בטקס חלוקת התארים. ביום מותו הגיע לידיו המינוי החדש שלו בצה"ל. הוא הוצב ביחידת שדה, בה ביקש להמשיך את תרומתו למדינה ולצבא. ביום ח' בניסן תשנ"ט (24.3.1999), נפל קובי בעת מילוי תפקידו והוא בן שלושים-וארבע. הוא נטמן בבית-העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, הורים ושתי אחיות. להנצחת שמו תרמה המשפחה ציוד למועדון הסרט הטוב במתנ"ס נווה אילן, שכונה חדשה וצעירה באשקלון, שבה הקים קובי את ביתו החדש, תוך שהוא מעורב בכל מאודו בפיתוח השכונה. מתוך דברי אחותו קרני, ביום השלושים: "חלפו אלפי שעות/ שעות של כאב/ של שריפה בתוך הלב/שלא יודע מה לעשות/ עם כל האהבה שבו אליך/ חלפו אלפי שעות/ שעות של תהייה/ איך ממשיכים/ איך ממלאים את/ החלל העצום שהשארת/ איך ניזונים מזיכרונות/ במקום להישען/ על הכתפיים היציבות שלך/ והמשפט הנצחי של/ 'עוד מעט הכול יהיה בסדר'." מדברי דודו, יהודה בן-שבת: "קובי-חי/ יפה תואר, נעים הליכות/ משכמו ומעלה בכל מה שהוא עשה./ בצבא, במשפחה, בשכונה, היכן שצריך./ מתי שצריך קובי שם ביום ובלילה./ לעולם האור לא כבה/ לעולם הברז לא דלף/ לעולם המכונית לא פסקה מלנסוע/ לעולם הכל תקין, יפה ומסודר./ כי קובי שם – הכל יכול./ המסיבה בעיצומה, התזמורת מנגנת/ כולם רוקדים, כולם שמחים, קובי ממריץ/ חתן השמחה על כתפיו/ כולם סביבו מתלהבים ומשולהבים./ קובי שם, רחבת הריקודים בוערת./ חי הוא פה הוא שם/ חי נמצא בכל מקום/ חי בלבנו תמיד לעד…" מתוך דברים שנשאה רעייתו סיגלית ביום השנה: "קובי, הילדים מזכירים רגעים יפים ומצחיקים של ביחד כמו: להושיב כל אחד מהם על השיש ולשאול מה מתחשק לו לאכול בארוחת הערב. או איך שהיית מקלף תפוז לפלחים ומפזר סוכר ועומד על כך שיאכלו את הכל. שלא לדבר על מסדרי הבוקר, כמו חיילים קטנים וממושמעים. כל אלה מעלים חיוך על שפתי אך באותה עת נמהל החיוך בעצב, והדמעות זולגות מאליהן, שהרי הילדים בעצם מזכירים בקיומם אותך, את אישיותך וכוחותיך…"
