קרול, דוב

בן חיה ואליעזר, שהיה מראשוני "השומר", נולד ביום י"ט בכסלו תרע"ה (7.12.1914) במושב תל עדשים. בעודו ילד עבר לכפר גלעדי עם הוריו, שהיו מראשוני המקום. משחר ילדותו הצטיין בביטחון עצמי ומנעוריו היה מעורה בקרקע ונטה למיכניקה. בשנת 1929 נסע בעגלה מלאת חציר מימת החולה ופגש במעפילים מלבנון שהתחננו להצילם. מסביב לא נראה כל מקום-מחבואים ו"דוב הילד" (כך כונה) הפך את העגלה וכיסה את המעפילים בחציר. את הנוטרים הערבים שרדפום הפנה לג'חולה. "סידרתי אותם" – חייך, וחזר לקחת את החציר. הוא נתקבל לבית-הספר החקלאי מקווה ישראל ולמד בו חקלאות מיכנית. דוב הצטיין בבגרות חברתית וכובד-ראש והסתפק במועט. את שעות-הפנאי בילה במעבדה הכימית ובחדר בדיקת-הקרקע. כשחזר לכפר גלעדי עבד בענפים שונים. העיר ועמד על דעתו בתוקף, אך ויתר כשנוכח בצדקת האחרים. עסק בענייני ה"הגנה", תכנון והדרכה. היה מהאחראים למחסן הנשק, ה"סליק". דוב השתתף בקורסים ארציים למ"מים חי"ש, מ"מ ציוד כבד ונשק מסייע ומילא תפקידים בגוש וביישוביו החדשים. כעבור זמן-מה עמד בראש המוסך במשק ושקד על הרחבתו. הוא לא הסתפק בידיעותיו ולאחר יום עבודה היה קורא ספרות מקצועית וסיים קורס למיכניקה ולשם כך למד אנגלית ביסודיות. בקפדנות ודייקנות חקר סיבת הקלקולים בכלי העבודה החקלאיים ותיקנם באופן יסודי. שמו יצא בארץ כמכונאי ומדריך. במשך תקופה קצרה נעשה מרכז הדרכה למכונות חקלאיות ולטרקטורים וגם ניהל קורסים בארגון עובדי הפלחה. בשנת 1943 נסע לטהרן עם משלוח האמבולנסים שנתרמו לעזרת הצבא האדום על-ידי ליגה V. עם סיום מלחמת-העולם השנייה נשלח לאמריקה להשתלם במנועי דיזל. דוב התקבל לקורס מיוחד למיכניקה באוניברסיטת "קולומביה" ולמד מכונאות וחקלאות בבתי-חרושת גדולים. בשליחות המרכז החקלאי וארגון עובדי הפלחה נסע למלאיה ולפיליפינים לקנות טרקטורים עבור ארגון מגדלי הפלחה, ובהופעתו מעוררת האמון השיג אשראי של אלפי דולרים. כשחזר לארץ שאף להפוך את מסגריית המשק למוסד המשמש את האזור כולו. עם פרוץ מלחמת-העצמאות התאים את המוסך והמסגריה לצורכי המלחמה, דאג למומחים מכל הסוגים והמציא אמצעי מיגון ושיריון שונים. על אף התנגדותו של המשק, התגייס לצבא, לחטיבת השריון. "כל השנים השתוקקתי להילחם בהיטלר ובפשיזם", – אמר. הוא נשלח לנגב כקצין טכני ועבד ללא הגבלת זמן. היה באל-עריש. כששקע משוריין של האויב ליד עזה פרץ הוא הראשון להוציאו, למרות סכנת המיקוש, ובעקבותיו הלכו האחרים. כן נשלח לאיטליה בתפקיד צבאי. ביום כ"ב בטבת תש"ט (23.1.1949), בחוזרו מביקור בבית, עלה רכב-גרר על הג'יפ שבו נהג, ליד חיפה. הוא נפצע קשה, הועבר לבית- החולים ושם מת. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר גלעדי. הניח אחריו אישה ושלושה ילדים. בחוברת "שריון ופשיטה" נכתב עליו: "לו שאלוני איזה אנשים אני רוצה שיתהלכו עלי אדמות, לא הייתי מוצא דוגמה טובה מדוב. מחונן בכל הסגולות, הרמוני, מזיגה של עבודה והגנה. רכש את אהבת חבריו ונעשה הכרחי בחטיבה. ראוי שייכתבו עליו ספרים".