קרא, אמיר

בן הלן וראובן. נולד ביום ה' בחשוון תשל"ה (21.10.1974) בראשון לציון, אח לסמדר ואדוה. תינוק מקסים, שקט ונוח, שגדל ובגר בנס ציונה. אמיר החל את לימודיו בבית-הספר היסודי "אשכול" וסיים בבית-הספר התיכון "בן-גוריון" בעיר, במגמה הריאלית- ביולוגית. מורתו לכימיה, רונית, כתבה: "הכרתי פעם נסיך קטן, נסיך במשקפיים. רזה וגבוה, חצי חיוך תלוי בזווית הפה ומחכה להזדמנות הבאה לומר משהו שמצחיק אותי באמצע השיעור, בכיתה… הידעת כמה אהבתי אותך כתלמיד שלי? הידעת כמה הערכתי אותך כאדם? מעולם, מאז שהכרתיך, לא פגשתי תלמיד שמקבל ציון יחסית נמוך ליכולתו בשוויון נפש של 'יש דברים יותר חשובים בחיים', (כל-כך נכון…), שמקבל את החיים בחיוך, בהומור, בשמחת חיים, ובאותה נשימה גם בשוויון נפש. אני מנסה להעביר לתלמידי גישה זו ששבתה את לבי ואינני מצליחה. כנראה שנסיכים כמוך פוגשים רק פעם בחיים. הדברים החשובים באמת הם הדברים הסמויים מן העין". אמיר התחנך על ערכי אהבת האדם והארץ ומוטיבים אלה היו שזורים בכל מעשיו. מלח הארץ היה, יותר מכל אהב לטייל והיה מעמודי התווך של החוג לסיירות בעירו. בזמנו הפנוי התאמן בירי והיה חבר במועדון הקליעה למטרה ברחובות. מירב, חברת ילדות, מספרת: "הוא היה אדם מיוחד, שקט, שאף פעם לא מחפש להיות במרכז העניינים. אבל למרות זאת, אי-אפשר היה שלא לשים לב אליו. היתה לו נוכחות כזאת בכל מקום. בכיתה, כשהיה יושב בשולחן האחרון, מתנדנד ושותק רוב הזמן, אבל אז פולט איזו מילה וכולם היו נופלים על הרצפה. בחוג, או בטיולים, כשתמיד נבחר להיות הצעקה של ההד, כדי להשמיע לנו איך ההד נשמע. כשסתם היה זורק איזו שטות או משפט אופייני, תמיד הורגש, גם אם לא עשה הרבה רעש. כשאהב משהו השקיע בו הרבה. את הצילום אהב מאוד, והיה נוסע הרבה פעמים לצלם את הים, את השלג בירושלים, או איזה מאגר שעלה על גדותיו… לטייל הוא אהב מאוד, למרות שלא תמיד את החלק של ההליכה. ללכת העדיף באמת רק למטרה מיוחדת, כמו לעלות למצדה בזריחה…". אמיר ידע חברות מהי. הוא נהג לפנק את חבריו בבישולים מיוחדים והוציא מתחת ידיו מאכלים בצבעים ובריחות שלא הכירו עד אז. השקט הפנימי שלו השרה ביטחון על סביבתו וחשף רק טפח אחד מאישיותו הרב-גונית שמשכה אליו רבים. בסוף חודש מרץ 1993 התגייס אמיר לצה"ל. הוא עבר טירונות בחיל המודיעין ואחריה קורסים שונים. משסיים קורס תצפיתנים וקורס מפקדי כיתות שובץ כמפקד צוות תצפית בחיל המודיעין. אמיר התגלה כחייל למופת, שהפגין משמעת עצמית, אחריות ונכונות לקבל על עצמו משימות. יכולתו האישית הגבוהה התבטאה גם בכך שלא קיבל כמובן מאליו כל פקודה או משימה. הוא נהג לשאול את מפקדיו שאלות מקצועיות, ממוקדות ונוקבות, שהעידו על יסודיות ועל רמה פיקודית גבוהה. מספר מפקדו: "באותם רגעים שמחתי שאמיר הוא זה שנבחר למילוי התפקיד וסמכתי עליו שיבצע את התפקיד בצורה הטובה ביותר". כאשר סיים אמיר קורס סמלים כתב מהרהורי לבו דברים שהעידו, לבד מכושר הבעה מעולה, גם על חשיבה מופשטת ועמוקה, ועל תהליכים נפשיים שעברו עליו: "צה"ל, צבא ההגנה לישראל, ולמה בעצם לא צבא של התקפה? אני, היום, לאחר תקופה של שנה ותשעה בשירות, כמי שמייצג את אותן סיסמאות, כמי שמייצג את אותה מגננה, נמצא בעלטה מוחלטת בקשר לגורלי… לאחר שאני בתפקידי כשנה, אני רק מתחיל להבין את גודל האחריות והסמכות שניתנו לי. אני לא יודע איזה דחף גרם לי להעלות את הדברים הללו על הדף. סיימתי קורס סמלים לפני מספר ימים וכעת אני עומד לפני כניסה לתפקיד של מפקד. עד עכשיו מילאתי תפקיד של חייל, חייל פשוט. במשך התקופה הזו שבה הייתי חייל, נחשפתי מדי תקופות למראות ולמחזות שאולי רק בשדה הקרב הייתי נפגש עמן… תמונות אלו רחוקות מאלו שרוכשים בשדה הקרב אך יחד עם זאת הן ייחקקו אצלי עמוק בתודעה… הפחד הוא מהלא-נודע, כשלא יודעים מה הוא הסף. בינתיים אני מתעלם וסופג, בדיוק כמו כולם, כי ככה צריך. לפעמים שוכחים שאנחנו לא מכונות… השוני הוא לא בגלל קורס מסוים שמחנך לפיקודיות. השוני הוא בראש וכתוצאה מחשיבה, חשיבה שיכולה להיות מסוכנת בצבא. זהו סוג מסוים של התבגרות… האתגר הזה, של לעמוד בפני סכנות, תמיד מושך אליו אנשים. בצבא לא נמשכים לזה אלא נדחפים לזה. למרות זה אני מרגיש שנפלה בחלקי זכות לנסות ולהתמודד עם פינות אפורות בגוף ובכל זאת יש פחד מהלא- נודע. כמו תמיד." אמיר, כמפקד, הקפיד על קלה כחמורה והכפופים לו למדו להעריך את יסודיותו, מקצועיותו ודרישותיו, כפי שהעיד מפקדו: "אתה יצרת נעליים חדשות, נהלים חדשים, רוח שונה, דגשים אחרים, לא היה צריך לעבור יותר משבוע כדי שאבין שאתה תהיה סמל מעולה דווקא במקום הזה". ערב יום העצמאות 1995, שבועיים לפני נפילתו, כתב אמיר את מכתבו האחרון לחברה מעבר לים: "…אתמול היה טקס יום הזיכרון פה בבית התרבות בנס ציונה. באמצע הטקס פתאום התחלתי לחשוב על זה שאנחנו המדינה היחידה, נראה לי, שיש לה הרבה תאריכים שבהם כל העם מלוכד בצורה מדהימה. כשעומדים בצפירה מרגישים את היחד הזה בצורה מאוד חזקה. כל הארץ עומדת ביחד לדקה שלמה, לשם אותה מטרה. תחשבי על זה רגע, כל הארץ, ימניים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, צפון ודרום, ימינה ושמאלה, שחור ולבן, חזק וחלש, גבוה ונמוך. זה פשוט מדהים לפי דעתי. ביום הזיכרון זה הכי חזק. אין מי שלא מזדהה ביום כזה. ואז חשבתי על זה שאנחנו המדינה היחידה שמסוגלת יום אחרי יום של אבל לאומי לחגוג ולשמוח וכל ההזדהות של השכול והעצב, הופכת להזדהות של עצמאות ושל שמחה ואושר. תקשיבי לי, קרן, אנחנו עם מדליק. פטישים אחד אחד. לפני שמספיקים להיכנס לאווירה של יום הזיכרון כבר מתחילה אווירת יום העצמאות ודווקא ביום כזה הגעגועים גוברים וחבל לי שאת לא פה לחגוג איתי ועם עם ישראל את יום העצמאות. אז איך חוגגים את יום העצמאות בגולה? בכלל, מעניין איך מנסים להרגיש את כל החגים שלנו שם בגולה. פה בארץ יש שיגעון חדש – דגל ישראל למכונית. משהו שנתפס על החלון. כבר מיליון וחצי נמכרו וכל מכונית נראית כמו מסע פרסום של איזה מפלגה. כל הארץ צבעונית ומדונדשת…". אמיר נפל בקרב בלבנון ביום י"ז באייר תשנ"ה (17.5.1995). בשעת בוקר מוקדמת בוצעה התקפת ירי של מחבלי חיזבאללה על מוצב "דלעת" ברצועת הביטחון בדרום לבנון. אמיר יצא מעמדת התצפית אל הסוללה ההיקפית של המוצב, על פי התרגולת שהיתה קיימת אז, על מנת לבצע את משימתו – איתור מחבלים או מקורות אש ופגיעה בהם. במהלך האירוע, בוצע ירי פצצות מרגמה לעבר המוצב, אשר אחת מהן פגעה בסמוך לעמדה בה עמד אמיר. זו היתה הפצצה האחרונה ששמע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בנס ציונה. בן עשרים ושבעה חודשים היה בנופלו. הותיר הורים ושתי אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל ראשון. מפקדו, גיל, ספד לו: "…אופן פעילותו של אמיר, בנחישות ובאומץ, יש בו כדי ללמד מורשת לסגל הפיקוד ביחידה, שרובו הגדול מושתת על סמלים, אשר מוכיחים עצמם בתפקידים פעם אחר פעם, בתפקידים המוטלים עליהם מול הגזרות השונות". אבישי, חייל ששירת בצוות של אמיר, כתב: "כשהגעת אלינו לצוות היו לי חששות. לא הבנתי, או אולי לא רציתי לקבל את זה ששולחים אלינו סמל ממוצב אחר ועכשיו אני אצטרך לקבל פקודות מחייל שנמצא במוצב פחות זמן ממני. אבל עם הזמן הוכחת את עצמך והראית לי מה אתה מסוגל. ידעת כל פרט קטן בשטח ועכשיו אני יכול להודות שהפתעת אותי לטובה. קלטת מהר מאוד את המצב במוצב ובאיזו סכנה אנו נמצאים ולראות אותך אחרי כמה חודשים במוצב מסתער לסוללות לחפש מאיפה יורים עלינו, פשוט הדהים אותי. הוכחת את עצמך בתור מפקד ובתור חייל בצוות, הכנסת חיים חדשים לצוות, ורק עכשיו אני מבין שכל הוויכוחים שהיו לנו היו חלק מהגיבוש". פעולות הנצחה רבות נעשו לזכר אמיר: במאי 1996 הוקם מצפור על שמו סמוך לקיבוץ מנרה, ליד התחנה העליונה של הרכבל, ממנו ניתן להשקיף על דרום לבנון, רמת הגולן, עמק החולה ואצבע הגליל. מתוך דברים שאמר לזכרו של אמיר, בטקס פתיחת המצפור, חברו דודו: "…במקום הזה, במצפור, אני רואה חיבור מדהים לכל הצדדים הרבים של אמיר. מקום גבוה, מרהיב ביופיו, שקט. מקום המגלם בתוכו את אהבת הארץ, את גבול הצפון, מקום לתצפית. …אם לסגור את המעגל, אז לסגור אותו ככה, כפי שהוא היה: הרגליים באדמה והראש בעננים, צנוע – לא משנה מה הוא עושה, מחובר לטבע, זה בדיוק אמיר! שקט, מופנם, אהוב על כולם". אחותו של אמיר, אדוה, יזמה והפיקה חוברת זיכרון ובה קובץ מכתבים שנכתבו לזכרו, קטעים שהתפרסמו בעיתונות ודברים שנשאו מפקדים ומכרים של אמיר בהלוויה, בערב ההנצחה לזכרו ובמעמד של פתיחת המצפור לזכרו. מתוך דברים שכתבה אדוה: "…גיליתי פתאום שיש לך חברים נפלאים שאוהבים אותך עד ראש ההר, הפסגה, ושתמיד אתה זה שהנהגת ודרשת את המצלמה, כאילו שתמיד רצית שיזכרו אותך, את עצם היותך, זכרון קיומך…". אמו של אמיר, הלן, כתבה: "אני מתגעגעת לגילויי המוסיקה שלך, לפתיחת דלת הכניסה ולמילוי החלל בדמותך. אני מתגעגעת למבטים שהיו רוויים בכל כך הרבה תקשורת, אותם מבטים שלאחרונה אותתו לי שמשהו איום עומד להתרחש. דיברנו הרבה בשתיקות… והיום אני מנהלת אתך שיחות של שעות. שאלות ללא מענה, זיכרונות הנשיקה האחרונה, המגע שבליטוף, החום שבחיבוק". אביו, ראובן, כתב: "בשנותיו האחרונות של אמיר היו מספר נקודות מרכזיות בהן השקיע את כל מרצו, באופן שהצליח להפתיע גם אותי. התנדבותו בתחנת מד"א ברחובות היתה חשובה מאוד עבורו. אמיר היה מחכה בכליון עיניים לתורנות, מספר על האדרנלין העולה בזמן הנסיעה באמבולנס צופר. לא אשכח שנפגשנו בהיותו תורן באמבולנס כונן, צמוד לבמה המרכזית, בחגיגות יום העצמאות בנס ציונה, ראיתי כיצד התגאה בתפקידו, אך במידה, לא מתוך שחצנות. לחוג קליעה למטרה 'נסחף' אמיר על ידי מספר חברים, אליהם הצטרף כ'נספח'… הם אשר משכו אותו למועדון הקליעה ברחובות, ובסופו של דבר, אמיר נשאר הנציג היחידי מבין כולם… גולת הכותרת של החוג היתה, כמובן, גמר תחרות ארצית לנוער במטווח הרצליה. אך נדמה לי כי מעל לכל עומד חוג הסיירות, אשר בו היה אמיר החוט המקשר בין מספר נערים ונערות שהיוו את עמודי התווך של החוג. חוג זה, אשר עיצב חלק לא קטן מאופיים של משתתפיו, ומקשר ביניהם גם כיום, מרמז על הקשרים האמיצים שנוצרו. אנקדוטה שאזכור תמיד – באחד הטיולים הראשונים של החוג, בכיתה ז', אמיר 'נאלץ' לתת ידו לעזרה לאחת הבנות בירידה חדה… כמובן, שזה יצר מבוכה לא קטנה, אשר לדעתי, עברה לה עם השנים". מתוך דברים שכתבה אחותו, סמדר: "אמירי, אני לא יכולה לגמד אותך למילים. הידיים כבדות לי והנשימה גם כן. הראש התרוקן לי ממחשבות ואני צפה איפה שהוא בין עכשיו, לאתמול, למחר. מחכה להתעורר מהסיוט הזה ולראות אותך מחייך, זורק את התיק בסלון (אבל שם את הרובה בחדר…) ורץ להתקלח. רוצה לבטא את עצמי. רוצה לבטא את עצמך. ומוצאת שזה קשה עד בלתי אפשרי. עוד לא נבראו המילים שמתארות רגשות כמו אלו שרצים בי כרגע. דווקא כשצריך אותך, אתה איננו. רציתי לספר לך על הדיסק שקיבלתי, על 'החמישייה הקאמרית', לשמוע אותך צוחק איתי על כל מיני קטעים, להקשיב לשקט שלך מספר לי דברים אחרים…". בערב יחידה בנושא "למצוינות בפיקוד ובמנהיגות", שנערך ביחידתו של אמיר לזכרו ושהיה למסורת שנתית, נשא דברים מפקד הפלוגה, גיל: "אמיר, שגדל בפלוגת עזה טרם הגיעו ללבנון, בלט מתחילת הגעתו למוצב כחייל שאינו שגרתי… אני מתכוון לחייל פיקח במיוחד, עם 'הברקות' שאז נראו לנו, המפקדים, משונות ועם נטייה לאנטי מסוים שבא תמיד לידי ביטוי, לאחר הנחיה מסוימת בשאלה 'למה?'. לאמיר הייתי צריך להסביר פעמים רבות למה ואיך, ועם החודשים שעברו השכלתי להבין שמאחורי השאלה שאמיר שאל מסתתרים תבונה וסקרנות ייחודית אשר הפכו את אמיר לבולט בצוות במובן של הבנת המשימה ויישומה בדרך מקצועית, איכפתית ואחראית…" דברים נוספים שנישאו בערב זה על ידי סגן אריאל, תיארו את רגעיו האחרונים של אמיר: "באתי לספר לקהל הרב סיפור גבורה. …רגעים בהם זעק השכל – התכופף, הצל עצמך, הצל חלומותיך… והאחריות שבתפקיד אמרה – אל תוותר, היישר מבטך. אמרה וניצחה! אמיר בתבונתו ידע, כי באותם רגעים ספורים, רגעי אימה ופחד, נשואות עיני חייליו אליו ואף השכיל להבין, הלכה למעשה, שמתפקודו הנכון ומגבורתו ישאבו פקודיו את העוז לעמוד אף הם ולהיישיר מבטם ללא מורא. עצם מילוי התפקיד ברגעים קשים אלו, תוך התעלמות מהסכנה, מהיותך עלם צעיר ופיקח שכל עתידו ועולמו לפניו, היא היא הגבורה". חבריו של אמיר, כתבו: "אמיר – נתת עבור הגנתנו את המחיר היקר מכולם,/ אז קח בתמורה את אהבתנו אליך – תתעטף – ויהיה לך חם./ הדרך החד-סיטרית עליה כתבת – הלכת בה עד תומה./ ואנחנו נשארנו כאן – עם זיכרונות ותמונות ופיסת אדמה." שני סרטי וידיאו הופקו לזכרו של אמיר והוקרנו בתחנות הטלוויזיה השונות. "מפגש החברים של אמיר" שודר ברשת הכבלים בשנת ;1996 הסרט "מעבר לפירליה" שודר בערוץ 2 בימי הזיכרון של השנים 1998 ו-1999. לזכרו של אמיר נערכות תערוכות צילום ארציות תחת הכותרת "חיילים מצלמים צבא". מועדון הקליעה למטרה ברחובות, בו נהג אמיר להתאמן, קיים תחרות ארצית לזכרו.