קצין, בנימין

בנימין (בני), בן מרים ואהרן, נולד ביום י"ד באייר תש"ו (15.5.1946) ברעננה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר הממלכתי-דתי "יבנה" ברעננה. אחרי-כן עבר ללמוד בבית-הספר התיכון-דתי "מורשת" בכפר סבא, ואחר-כך למד בישיבת "תורה ומלאכה" בפתח תקוה. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר התיכון האקסטרני "רון". בני, כפי שקראו לו חבריו ובני משפחתו, היה חבר בתנועת הנוער "בני עקיבא", ובמשך הזמן אף הדריך במסגרת התנועה. הוא אהב להיות במועדון התנועה, וכבר כילד התבלט במרצו ובכושר מנהיגותו בעת משחק עם חבריו. הוא העדיף את התנועה על פני הלימודים, אבל תמיד ידע להסתדר ולמצוא איזון בין הפעילות ב"בני-עקיבא" לבין הלימודים. כל אימת שרצה בדבר מסוים, ואפילו היה כרוך בהשקעת מאמצים רבים, ידע להשיגו בכוח רצונו ובעקשנותו. בנימין גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1964 והוצב לחיל השריון. מיד כשהתגייס התברר לו שמצא את מקומו ואת דרכו. שוב לא נשמעו תלונות על דברים שאינם מוצאים חן בעיניו: הוא נהנה מכל רגע בצבא. בשריון מצא כר נרחב למימוש שאיפותיו והסתגל בקלות לתנאי החיים בצבא, בעיקר הודות לכישרונו ליצור קשרים עם חברים רבים. הוא התקדם בצבא במהירות, ולאחר הטירונות נשלח לקורס מפקדי טנקים, וסיים שם בהצטיינות. אחרי-כן נשלח לקורס קצינים וממנו יצא לקורס לקציני שריון. במהלך שירותו השתלם גם בקורס מ"פים שריון ובקורס קציני סיור מתקדם. בראשית מאי 1967 התנדב לשירות בצבא הקבע, ושירת במסגרתו במשך שש שנים. במשך כל ימי שירותו, ובכל התפקידים שמילא, לא שכח בני את הערכים שחונך עליהם – ערכי הדת והמוסר. הוא לא שכח את ה"אדם" שבחייל, והתעניין ברצונותיהם ובבעיותיהם של פקודיו, וניסה לעזור להם כמיטב יכולתו. הוא הצליח ליצור ביחידתו אווירת צוות מתוך גישה אוהדת לאנשים ומתוך תשומת לב לכל צורכיהם. אווירה של אמון הדדי שררה בינו לבין פקודיו, אמון שהתבסס על יחסי חברות ועל מתן דוגמה אישית יום-יום. בני לא סלח לחייל ששיקר לו, אך היה מוכן להקדיש הרבה מזמנו לחייל. הוא היה מפקד מעולה, שהכיר את מקצועו הצבאי על בוריו. מפקדיו סמכו עליו והכירו בכישוריו. במלחמת ששת הימים לחם ברמת הגולן, ובזמן מלחמת ההתשה פעל באזור התעלה, וגילה תושייה רבה, בהיותו תמיד במקום הנכון בזמן הנכון. גם בתקופות של פעילות ועומס רב לא הזניח מצוות כיבוד אב ואם והקפיד להתקשר מכל מקום כדי להרגיע את אמו הדואגת. בכל הזדמנות הגיע הביתה, ולא עזב את בית הוריו אלא אם כן היה הכרח בכך. הוא אהב את משפחתו והיה גאה בה, וכשהיה בא הביתה, נהג לשבת ולספר לבני המשפחה על מקרים שקרו לו ועל חוויות שעבר. הוא ניחן בכושר ביטוי וידע לרתק את שומעיו, וזו הייתה אחת התכונות שמשכה אליו מעריצות רבות. בני אהב את החיים, והשתדל לנצלם וליהנות מכל רגע. לכן לא עשה כרוב ידידיו, שהתחתנו והקימו משפחה, שכן עדיין לא רצה להתיישב ולהתמסד. הוא קשר קשרי רעות כנים עם עשרות חברים, והצליח לשמור על קשרים אלה שנים ארוכות. בשנת 1970, הועבר לעבודה אחרת ובמשך שמונת חודשי עבודתו הספיק לראות חלק גדול ממדינות אירופה, אמריקה ואפריקה. משהסתיים תפקידו שם ערך טיול גדול מחוף אל חוף בארצות-הברית. בשנת 1972 נבחר מבין רבים, בהם מבוגרים וותיקים ממנו, ללמוד בבית-הספר לפיקוד ולמטה של צה"ל. הוא שמח מאוד על כך, משום שזמן רב שאף ללמוד ולהרחיב את השכלתו. במסגרת הלימודים האוניברסיטאיים בחר בלימודי יהדות, ונהנה מאוד בקורסים שלמד. הוא תכנן להמשיך את לימודיו לתואר הראשון בתחום זה. בתקופת הלימודים בפו"מ גר בבית הוריו, וכך שהה יותר בקרב משפחתו מאשר בתקופת שירותו ביחידות שדה. הוא נקשר מאוד לאחייניו וידע תמיד לעניין אותם ולשחק אתם. בני המשפחה התפעלו מיכולתו להספיק הכול – לשלב לימודים אינטנסיביים ומעייפים עם בילויים רבים, בלי להזניח את חבריו. משנסתיימה שנת הלימודים בבית-הספר לפיקוד ולמטה, נשלח לרמת הגולן ומונה לתפקיד קצין אג"ם. הוא עשה שם עד שפרצה מלחמת יום-הכיפורים. בקרב שניטש ליד נפח ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע טנק המח"ט בן-שהם. בני היה בטנק הזה ונהרג באש האויב. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברעננה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. בנופלו היה קצין בדרגת רב-סרן. משפחתו וחבריו כתבו ספר תורה לזכרו, הנמצא בבית הכנסת אותו מקימה המשפחה לזכרו ברעננה והנקרא על שמו של בני "היכל בנימין".