זליג, בן רעיה ונפתלי, נולד ביום כ"א בניסן תש"ז (11.7.1947) בעיר הופגייסמר בגרמניה, כשנה לפני הקמתה של מדינת ישראל. לאחר שנתיים, בשנת 1949 עלתה המשפחה ארצה, והשתקעה בראשון לציון. כאן עברו על זליג ימי ילדותו ובחרותו. כאן סיים לימודיו בבית-הספר "רמז", ובתום לימודיו החל לעבוד ב"סולל בונה" כחשמלאי, עד לגיוסו לצה"ל. בכל עבודה שעסק בה הצטיין זליג ביחס רציני, בשקדנות ובמסירות. הוא היה איש נעים, עליז, חייכן, וטוב לב. רק לעתים רחוקות נראה עצוב או כועס, והיה אהוד וחביב על כל האנשים שבא אתם במגע. לידידיו היה מסור והיו לו ידידים רבים, למענם היה מוכן לעשות רבות. איש חברה היה, ובגלל מזגו, פשטותו וענוותנותו, שנעדרו יהירות ורברבנות, נקשרו אתו רבים בקשרי ידידות. מעל לכל הייתה בו מסירות להוריו. הייתה בזליג תקיפות, עקשנות וכוח התמדה, ויחד עם זאת היה איש פשרות, ותרן, אך עמד בכל תוקף ובעקשנות על דעתו, כשחשב שהצדק אתו. מעל הכל הייתה בו נטיה לעצמאות. הוא לא אהב לקבל מרות בצייתנות עיוורת. בשעות הפנאי עסק במגוון עיסוקים ותחביבים: קליעה ברובה, איסוף בולים ומטבעות, צילום וטיולים. הייתה בו אהבה גדולה לבעלי חיים, והוא אהב לטפל בהם. תמיד היו בבית כלב או חתול, שהיו כרוכים אחריו. זליג אהב נהיגה, לא ראה בה עיסוק אלא צורת חיים, שלא כבלה אותו למקום אחד, אלא נתנה לו חופש תנועה. היה בו יצר סקרנות עז והוא שנא מסגרות נוקשות וכובלות. הנהיגה נתנה לו פורקן לייצר העצמאות והסקרנות. הוא ראה עצמו חופשי להיות במרחבים, לראות ולהכיר אנשים חדשים. כשהגיעה שעתו להתגייס לצה"ל במאי 1965 ביקש ללכת לחיל השריון ולהיות נהג טנק ואכן כך היה. בצבא היה זליג נהג טנק "סנטוריון" מצטיין, אהוב ומקובל על הכול, בגלל עליזותו, יחסו הרציני והמסור לכלי שהופקד בידיו, ובגלל יכולתו לשלוט בכלי זה. זליג נהנה משירותו בצבא, כיוון שהיה במסגרת חברתית ומקצועית שאהב. הוא אהב את חבריו ליחידה, את הנהיגה ואת הטנק. מתקופת שירותו הסדיר ומשירותו במילואים נותרו כביטוי ליחס זה מאות צילומים, שברבים מהם הטנק הוא המוטיב העיקרי, והנופים הם הרקע. במלחמת ששת הימים לחמה יחידתו בקרבות הקשים של אום-כתף ואבו-עגילה. שיחק לו מזלו והוא שב הביתה בריא ושלם, אך עם טעם מריר. לראשונה ראה את זוועות המלחמה, שלדי אדם במדבר, גוויות מפוחמות ליד שלדי ברזל דוממים. מתוך מה שראה טען שצריך לעשות הכול שלא להגיע למלחמה. לא היה בו רגש של שנאה כלפי האויב, והוא האמין שאסור לקפד חיי אדם. במלחמה קרה פעם כשיחידתו הייתה בחניון, שאחד הטנקיסטים ראה דמות מתקרבת אל החניון. הטנקיסט לא היסס, עלה על הטנק וכיוון את המקלע לעבר הדמות, שחשבה לחייל אויב. זליג מנע ממנו לירות ממש ברגע האחרון. רק משקרבה הדמות נסתבר שהיה זה חייל מילואים ישראלי, וחייו נצלו בנס ברגע האחרון. אותו חייל, אב למספר ילדים, שלח לאחר המלחמה מכתב תודה וצילום משפחתי עם הקדשה: "לזליג היקר, שבזכותך אני חי ומצוי בחוג משפחתי". עם שחרורו מצה"ל החל זליג לעבוד כנהג, ותוך זמן קצר רכש משאית ועבד כעצמאי. הוא אהב עבודה זו ועבד קשה, ומעולם לא היה נוסע בגפו, אלא מצרף ידידים לנסיעותיו, כיוון שלא אהב בדידות. במסגרת שירותו במילואים הועבר לגדוד סיור של יחידת שריון, ששאף תמיד להגיע אליו. מספר חודשים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים, מימש חלום ישן נושן – לטייל ברחבי העולם, לראות נופים חדשים, אנשים חדשים ושונים. הוא נסע לארצות-הברית וטייל שלושה חודשים. כשחזר חודש לפני פרוץ המלחמה, היה מלא חוויות ונרגש. היה בדעתו לחזור לטייל בארצות-הברית ובאירופה אך המלחמה קטעה את תוכניותיו. ערב המלחמה היה בחתונה של חבר ולא שיער מה יביא עמו יום המחרת. כשפרצה המלחמה הצטרף זליג אל יחידתו, שלא עלתה כגוף אחד, אלא נתפלגה לחלקים. בין ראשוני חיילי המילואים שעלו לרמה היה זליג. כבר בבוקרו של יום א', 7.10.1973, נמצאו זליג וחבריו ליחידה בארבעה טנקים, בסערת קרב קשה ואכזרי. תוך לחימה מרה ועיקשת השמידו ארבעת הטנקים עשרות טנקי אויב. בשעה שתיים בצהרי היום נפגע הטנק של זליג פגיעה ישירה והוא מצא את מותו במקום. את מקום מנוחתו האחרון מצא במקום שבו עברו עליו כל שנות חייו. בראשון שם חי, שם גם נקבר, ואחריו השאיר אב, אם ואח, שהפצע שהותיר אחריו בלבם לא יגליד לעולם. כתב עליו מפקדו במלחמה וביחידה: "זליג היה חייל טוב ונאמן, ביצע בדבקות את כל מה שהוטל עליו והיה אהוב על כל פקודיו ומפקדיו".
