בן דליה ואברהם. נולד ביום ט"ו בניסן תשל"ו (14.4.1976) בבת ים, אח בכור לליזי וגלית. לירון היה תינוק קטן שממלא את הבית באור, והופך לילד בלונדיני, מלא חיים ושובב, שכבר בגיל הגן אוהב להשתובב ולעשות תעלולים שונים. ילדותו מתנהלת לחוף ימה של בת ים. בגיל שש מתחיל לירון את לימודיו בבית-הספר היסודי "טבנקין" ולמרות שובבותו, ציוניו מרקיעים שחקים. אך מה שמשך יותר מכל את תשומת לבו של לירון, אף יותר מהלימודים, היה משחקי הכדורגל. במהלך השנים הלכה אהבתו של לירון אל המשחק והעמיקה. יחד עם קבוצת חברים מגובשת הקדיש זמן רב למשחקים ואימונים ופעם אחת, בלהט המשחק, אף שבר את ידו. הקבוצה הנערצת על לירון וחבריו היתה "מכבי" תל אביב והם, בעקביות, היו מגיעים מדי שבת למשחקי הקבוצה. מי שרצה להקניט את לירון ידע, שכל מה שצריך הוא "לרדת" על "מכבי" תל אביב בעקבות הפסד, ואז לירון ממהר להתעצבן. כאשר מתחיל לירון את לימודיו בבית-הספר התיכון "שז"ר" במגמה לסוציולוגיה, הוא ממשיך להקדיש זמן רב לכדורגל, אך יחד עם זאת הוא מבין את חשיבות הלימודים ומקדיש זמן גם להם. עם חבריו לאימונים ולמשחקים הוא מרבה גם לצאת לבלות בסופי שבוע. לירון, הנער מלא האנרגיה והחיים, אהב מאוד לצאת לפאבים, למועדונים ולרקוד. בתיכון בו למד יצא שמו כ"שובר לבבות" לא קטן וחברות רבות מקיפות אותו. חבריו של לירון מספרים על החום האנושי שהקרין, על חוכמת החיים שלו וטוב לבו. תכונה אחת ליוותה אותו כל השנים, בלי שינויים, בלי מורדות. את לירון אפשר היה לזהות לפי החיוך. החיוך שנמרח על פניו ברגע שנפגשת עמו. חיוך שגילה כי מאחורי השערות הארוכות והחזות הגזעית יש נשמה טהורה ומוסרית, בחור עם מצפון ולב זהב שלא יודע להגיד "לא". בקיץ 1994 מסיים לירון את מבחני הבגרות בהצלחה ויורד עם חבריו לטיול ונופש באילת. החבורה המגובשת של הנערים ידעה ליהנות ולכייף ולירון שב הביתה מלא בכוחות מחודשים והתכונן לגיוסו לצה"ל. באוגוסט 1994 התגייס לירון לצה"ל, לחיל התותחנים. לאחר טירונות בשבטה הוא הוצב בגדוד תותחנים, גדוד "אייל". לירון היה גאה על שירותו הצבאי וכאשר שב הביתה בסופי שבוע היו הוריו ושתי אחיותיו, ליזי וגלית, מרעיפים עליו חום ופינוקים, ובאותם סופי שבוע בהם נשאר בבסיס היו ממהרים אליו עם סלים וסירים גדושים. כאשר החל לירון בקורס מפקדים הורד לו הפרופיל בשל אסטמה. לירון הועבר לשרת במרכז הארץ, בצריפין, כמדריך אב"כ ותחמושת לאנשי מילואים. המוטיבציה של לירון ויכולת ההדרכה הגבוהה שלו קידמו אותו מהר בסולם התפקידים עד למדריך בכיר ואחריות רבה הוטלה עליו. כותב מפקד היחידה בה שירת לירון: "לירון היה אהוד מאוד בקרב מפקדיו, חבריו ואנשי יחידות המילואים שהתאמנו במתקן. ציוני המשוב על שיעוריו היו גבוהים מאוד וייצגו נאמנה את כישוריו הגבוהים בהדרכה. לירון בלט באומץ לב ונחישות יוצאי דופן והתחבב על הסובבים אותו. משופע באופטימיות, טוב לב וחיוך נצחי, שהצביע על אושר ואהבת חיים אמיתית." במהלך שירותו פגש לירון את חברתו מיכל. השניים בילו יחד זמן רב והקשר ביניהם היה חם ואוהב. מן המכתבים שכתב למיכל משתקפת דמותו של לירון – חוש הומור נהדר, אינטליגנציה גבוהה, רומנטיות נדירה, רגישות אין קץ והמון אהבה. כאשר החל לירון לשרת במרכז הארץ והזדמן לעיתים קרובות לביתו, הוא ניצל היטב את זמנו הפנוי: נרשם לחדר כושר, התראה עם חבריו וכמובן, שיחק כדורגל. כשהתקרב תאריך השחרור, החל לתכנן את עתידו וחלם על טיול לארצות הברית. באוגוסט 1996 יצא לירון עם חבריו לחופשת "רגילה" באילת. כאשר שב מהחופשה תקפו אותו כאבים עזים ברגלו. לירון נלקח לקצין העיר, משם הופנה לבית החולים "איכילוב". לאחר המתנה ארוכה ומייגעת הוא מועבר למתקן בידוד צבאי בתל השומר. לאחר שהייה של שלושה ימים ללא טיפול משמעותי, בהם סובל לירון מכאבים בלתי פוסקים, עומדת אמו על כך שיועבר לחדר מיון אזרחי בתל השומר. שם מתחילה מסכת טיפולים שהופכת למסכת ייסורים. באותו לילה עובר לירון ניתוח ומאז הניתוח נשאר בהרדמה במשך חמישה וחצי שבועות של סבל לו ולסובבים אותו ומנהל קרב קשה על חייו. קרב גבורה זה מפתיע גם את הרופאים. לאחר ארבעים יום של סבל ומאבק, ביום כ"א בתשרי תשנ"ז (4.10.1996) לירון, עלם חמודות בשיא פריחתו, משיב את נשמתו לבורא והוא בן עשרים. לירון נטמן בבית העלמין בחולון. הוא השאיר אחריו הורים, שתי אחיות – ליזי וגלית, וחברה – מיכל. משפחתו של לירון הנציחה את זכרו בספרייה תורנית ובספר שהוציאה לזכרו. כותבת דליה, אמו של לירון: "כמה שזה קורע לי את הלב,/ כמה שאני אוהבת אותך לירון,/ כמה שאתה חסר לי,/ כמה חיי אינם שלמים בלעדיך, בני,/ כל כך חסר לי לחבק אותך,/ לגעת בך, ללטף אותך, לירון שלי./ והגעגועים אליך – בני בכורי – ילוו אותי תמיד./ הפצע שנפער בלבי ידמם לעולמים,/ ובכל שנה – בדיוק ביום הולדתי – אבכה על המתנה שאבדה לי,/ המתנה הכי יקרה שקיבלתי מימיי – אתה./ לירון,/ ילד אהוב שלי,/ נתת לי עשרים שנה נהדרות,/ עשרים שנות אושר, צחוק ושמחה,/ את עשרים השנים היפות בחיי,/ ועל זאת אודה לך עד הרגע האחרון בחיי". כותבת משפחתו של לירון: "עשרים שנות חייו של לירון התאפיינו בשמחה, אושר, צחוק, גאווה. לירון נאהב על ידי כל הסובבים אותו והשיב אהבה לכולם. תמיד עם חיוך על הפנים, עקשן, לא מוותר על מה שמגיע לו. מלחמתו האחרונה היתה המלחמה על חייו, מלחמה קשה מכל – ולמרות מאמצים חוזרים ונשנים המחלה גברה עליו. זכרונות על לירון מלווים תמיד בחיוך – גם בגיל עשרים לירון נשאר ילד הנוהג להשתובב, לגרום לכולם לצחוק ולהשיג חיוך תמים ונבוך. לירון אהב לספר על עצמו ובכלל לדבר, מה שניכר בשיחות טלפון ארוכות. ניסה תמיד להספיק כמה שיותר במעט זמן ולמצות כל רגע בחייו. ילד פעלתן שלא נח לרגע – את מנוחתו הוא נח כעת, לאחר סבל רב שעבר".
