קסהון, שומטו
בן תנש וברהני, נולד בכפר שוודה שבאתיופיה ביום כ"ח בטבת תשל"ו (1.1.1976), שני מבין תשעת ילדי המשפחה. לאביו היתה חלקת שדה, בה גידל גידולי שדה שונים, פרות וכבשים. שומטו סייע לאביו בעבודת השדה, ורעה את הכבשים והפרות של המשפחה. הוא החל ללמוד לקראת התואר 'קס' – שופט ואיש דת בקהילה האתיופית. בשנת 1991, כשמלאו לשומטו חמש-עשרה, עלתה המשפחה ארצה ב'מבצע שלמה'. הם שוכנו באתר הקרוואנים 'מבועים' הסמוך לנתיבות. שומטו החל את לימודיו בפנימייה בגן יבנה. בקלות ובמהירות למד את השפה העברית, והשתלב בחיי הארץ. המשפחה עברה להתגורר בראשון ציון. שומטו עזר לאחיו הקטנים בבית, תמך בהוריו ועזר להם ככל יכולתו בקליטה ובהשתלבות. בתחילת נובמבר 1995 התגייס שומטו לצה"ל ובתום מסלול אימונים מפרך היה ללוחם חי"ר בגדוד 'גדעון' של חטיבת 'גולני'. מפקדיו ראו בו חייל מעולה, ממושמע ומסור, שהשתלב במהרה ביחידה למרות קשיי השפה, מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר והפגין רמה אישית גבוהה במשימות תחת אש. בשיחת טלפון עם אמו, שבוע לפני האסון, סיפר לה שומטו שביום שני יגיע הביתה לחופשה לאחר שהות של חודש בדרום לבנון וביקש שתכין לו הרבה איג'רה (מאכל אתיופי), "תכיני הרבה, כבר חודש לא אכלתי", אמר לה. לאביו מסר שומטו כי כבר אינו יכול לחכות לחופשה הבאה. ביום כ"ה באב תשנ"ז 28.8.1997, נפצע שומטו אנושות כתוצאה מקרב בגזרה המזרחית של רצועת הביטחון בדרום לבנון. יומיים קודם לכן הוא יצא עם חבריו לפעילות, וקבוצת הלוחמים שהתה כארבעים שעות במארב בוואדי סלוקי בדרום לבנון. ביום חמישי בבוקר נתקלו בחוליית מחבלים. בקרב שהתפתח הצליחו הלוחמים לחסל כמה מחבלים,אך בשריפה שפרצה בשדה הקוצים בו שהו נפצע שומטו אנושות והובהל לבית-החולים רמב"ם בחיפה. שלושה ימים נאבק על חייו, וביום כ"ט באב תשנ"ז (1.9.1997) נפטר מפצעיו והוא בן עשרים-ואחת. באסון זה נפלו ארבעה חיילים: סמ"ר שוורץ אושרי, סמ"ר שוקרון רועי, סמ"ר זריף אורן וסמל ידג שמעון. שומטו הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים, שני אחים, משה ורמי, ושש אחיות, אנטפרקו, טלי, תמר, יפה, אסתר ואורלי. לאחר נפילתו הועלה שומטו לדרגת סמל. סא"ל ניר, מפקד היחידה, כתב למשפחה: "שומטו היה מהלוחמים הטובים ביותר בפלוגה הרובאית. הכרנו אותו כבחור שקט, צנוע ובעל מוטיבציה אדירה. על אף הבעיות הקשות בבית, מעולם לא התלונן. במהלך ההיתקלות פעל בגבורה, הפעיל את הנשק שברשותו היטב וסייע בהכוונת מסוק הקרב. כשפונה מהשטח, לאחר שהאש העזה השיגה אותו ואת חבריו, ביקש לברר מה מצבם של יתר החיילים." הוריו של שומטו כותבים: "לאחר מותו קשה לנו לתפקד. ביתנו נותר עם חלל עצום, במיוחד כשאנו רואים את חבריו. שומטו היווה תמיד דוגמא אישית לאחיו, וחלם לאחר שחרורו מצה"ל לסייע לבני משפחתו להשתלב בחברה הישראלית, אך מותו קטע את כל חלומותיו. רק בן עשרים-ואחת היה בנפלו, פרח שרק החל לפרוח".
