בן מרגלית ויצחק. אדם נולד ביום י"ב בשבט תשמ"ג (26.1.1983) בירושלים, אח למעיין. "שלושה ימים לפני ט"ו בשבט חג האילנות נולד אדם", כתבה אימו, "והרי נאמר 'כי האדם עץ השדה'. בן נפלא נולד והביא איתו תחושה של התרוממות רוח והתרגשות רבה. שלג ירושלמי הכה בחוץ וירושלים התעטפה בשלמת כלה לכבודו". תינוק שקט ורגוע היה אדם, סיפרה אימו מרגלית. "שוכב לו במיטת התינוק ומביט במובייל הפרפרים שמעליו ועסוק בו כל כך. שאלתי את עצמי לא פעם על מה הוא חושב". אדם גילה יכולת וכישרון מגיל צעיר. כבר בגיל שמונה חודשים, בעודו זוחל, הרכיב פאזל מעץ שהיה מונח על השטיח ב"טיפת חלב", מה שהפתיע מאוד את האחות ואת האם. כאן החלה אהבתו הרבה להרכבת משחקי לגו, שליוותה אותו כל ילדותו. כשהיה אדם בן עשרה חודשים נתברר שיש לו עין עצלה, מה שחייב טיפול בעזרת משקפיים ורטייה. למרות הקושי התינוק שיתף פעולה באופן מלא בטיפול, ואחרי שנה בלבד כבר לא היה צורך ברטייה. עם זאת אדם נותר עם משקפיים, אך הייחוד הזה לא מנע ממנו מלהיות למנהיג בין הילדים בגן. גם מחלה נוירולוגית שסבל ממנה מגיל שנתיים וחצי עד שהחלים ממנה בגיל חמש, שחייבה אשפוז מדי פעם, לא עצרה אותו מלהיות המוביל בגן. יכולתו יוצאת הדופן של אדם נתבררה שוב כשהיה כבן ארבע, ונבחר עם ילדה נוספת מהגן בבית הכרם למבחן שערכו עשרים גננות לילדי העיר. אדם הצטיין במבחן וגילה ידע רב. גם בבית הספר היסודי אדם הצטיין, ובכיתה ב' אף הומלץ למבחני מחוננות. בשנים הבאות הוא המשיך להצטיין והשתתף בחוגים אשר מפתחים חשיבה, בהם חוג שחמט וחוג חל"ד (חוג לשוחרי דעת) באוניברסיטה העברית. מבית הספר היסודי אדם המשיך לחטיבת ביניים ותיכון "זיו ומרכס" בבית הכרם בירושלים, אותו סיים בהצלחה במחזור ט"ז. הוא הצטיין בלימודיו הריאליים – חמש יחידות במתמטיקה, בכימיה ובפיזיקה – ותמיד היה מהמובילים בכיתה. מעבר ללימודים אדם עסק גם בספורט ובכושר גופני, בין היתר השתתף בחוג כדורסל לנערים של הפועל ירושלים. מצעירותו אדם התעניין במגוון נושאים. בעיקר עניין אותו כל הקשור לכימיה ולפילוסופיה, והא הירבה לקרוא ספרים מעמיקים בתחומים אלה. עם הזמן הוא עצמו שפע רעיונות ומחשבות, והיה מרתק לשוחח עמו בשלל נושאים. לפני בר המצווה של אדם אורגנה פגישה בינו לבין רב שעמו ביקש לשוחח. הם שוחחו ארוכות וגם בשנים הבאות הקפיד אדם להיפגש עם הרב מדי פעם לשיחות ארוכות ועמוקות על נושאים שהעסיקו אותו, כמו משמעות האדם, אלוהים והעולם. לאדם היה קשר מצוין עם כל המשפחה. הוא כיבד מאוד את הוריו, הירבה לסייע לסבו ולסבתו בכל צורך שלהם, הגן על אחותו בכל עת ושמר על קשר עם בני המשפחה המבוגרים. מגיל צעיר הוא נהג לצאת לעבוד בכל חופשה כדי לממן את הוצאותיו ולא להכביד על הוריו, ואף תרם מכספו לנזקקים. גם בין החברים היה אדם תמיד המוביל והמנהיג. הוא ארגן את החברים לפעילויות שונות, יזם ארוחות משותפות ושמר על קשר יומיומי עם כולם. בסוף כיתה י"א, למשל, ארגן נסיעה לאיביזה של כל החברים. סיפר איציק, אביו של אדם: "אישיותו יוצאת הדופן מורכבת מקצוות שונים: מחד פעילות והנהגה, ומצד שני ביישנות, ענווה וחן. אדם האיר פנים, הפגין עדינות ורוך ופעל בתבונה ובנדיבות כלפי כל סובביו". כך למשל במשך שנים הגיע אדם מדי בוקר לבית חברו הטוב שהתקשה לקום מוקדם וסייע לו לקום, להגיע בזמן לבית הספר וללמוד היטב. הוסיפה האם מרגלית: "מעבר להיותו אדם חכם מאוד היה אדם בעיקר אדם טוב לב בצורה יוצאת מן הכלל, רודף צדק ויושר ובעל מוסריות גבוהה מהמעלה הראשונה. עד היום אדמי משמש לי סרגל ערכים, ואני מודדת את מעשי ומחשבותי ביחס לסרגל שלו". וכדוגמה תיארה מרגלית משחק בכדור של אדם וחבריו, במהלכו הכדור סדק מראת רכב. החברים ברחו מיד, אבל אדם השאיר על חלון הרכב פתק התנצלות עם מספר טלפון, מעשה שריגש גם את בעל הרכב. הכול הכירו את אדם כמי שתמיד עוזר לכולם באוזן קשבת ובכל צורך, כבעל חוכמה ייחודית שהפכה אותו לבוגר הרבה מעבר לגילו הכרונולוגי. כתב אביו איציק: "הוא תמיד ראה את הפרטים הקטנים, אלה שאיש מהיישוב לא היה מזהה – הבחין בשממית שנמלטת מעל כבל חשמל ובכלב שמשווע לאהבה. רוחב ליבו יצא אל בעלי חיים כבני אדם, ויכולתו לראות את הצורך של כל נפש חיה היא שהרכיבה את אדם שלנו. אדם ידע להכיל את השונה והחלש ועשה למענם ללא ציפייה לתמורה. על אף קומתו המרשימה ומראהו החסון נפשו העדינה יצאה לכל מי שביקש את עזרתו". ב-24.3.2002 התגייס אדם לצה"ל. לפני כן הוא ניסה לפנות ללימודי עתודה בטכניון, אך אף כי נתוניו התאימו פנייתו הייתה מאוחרת מדי, לא נותרו מקצועות רבים והומלץ לו לפנות ללימודים אחרי השירות הצבאי. אדם התגייס והגיע לחיל השריון, גדוד 52, שם עבר מסלול של רובאי חמש. הוא בלט כחייל ממושמע ומוביל, שלא פעם סייע בכל מיני דרכים לרבים מחבריו לפלוגה. אדם התאקלם ביחידה ועד מהרה צבר חברים רבים, בין היתר הודות להיותו מצחיק ושופע חוש הומור – תכונה חדשה שלו שהתגלתה בעת השירות הצבאי. אדם נפל בעת שירותו ביום כ"א בחשוון תשס"ג (27.10.2002). בן תשע-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר הורים ואחות. על מצבתו של אדם כתבו אוהביו: "אדם טהור, נאור, אדם לתפארת. אדם עם חיוך של מלאכים." "הבשורה הנוראית מכול דפקה על הדלת ביום מר מאוד בחשוון ואיבדנו את היקר מכול", כתבה מרגלית, אימו של אדם, "האדמה פערה את פיה ומאז ההתרסקות הקשה, שמחייבת לחיות למרות אינותו של האדם הכי גדול, הכי אהוב, הכי יקר שהכרתי אי פעם בחיי או בכל גלגול חיים אחר. הרגשתי שהעולם איבד נכס יקר, ולא רק משפחתו. אדם מיוחד כזה, טוב כזה, בעל שיעור קומה כזה קשה מאוד למצוא. אסון כזה מטלטל את כל עולם הערכים והאמונה שהטוב חייב לנצח … מתברר שלא בהכרח. קטונו מלהבין את דרך ה' והרי 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני האדם'. אנחנו על הארץ קטנים, קטנים. אהבת החיים שלי, אתה מלווה אותי ותומך בי ממקומך. אני חשה בך ואוהבת אותך כפי שאין לתאר כלל במילים … אוהב אותך לנצח נצחים וניפגש בסוף אתה יודע …" מרגלית נחמני, אימו של אדם, שינתה את שם משפחתה ל-אילן. כך היא כותבת: "שם משפחתי החדש נבחר כדי לאחד אותך איתי גם בשם. ומדוע אילן? 'כי האדם עץ השדה', אדם = עץ = אילן". כתב איציק, אביו של אדם: "אדם הוא ילד של אבא ואימא, עלם חמודות שדאג לרווחת הוריו והיה נכון להיות למענם בכל זמן. תמיד נזכור את הכנות ורוחב הלב שסללו את הדרך אל לבבות כולנו, את החזות המרשימה והמצוחצחת, את הפרפקציוניזם שהיה נר לרגליו ביחסו לכל משימה שהוטלה עליו. אדם לא הותיר חלל ריק, כי אם דרך חיים בה כל מוקירי זכרו יכולים להיות גאים וללמוד ממנה בדרכם ובתרומתם לחברה". איתי יבין, שהיה מחנכו של אדם ארבע שנים, הקדיש לזכרו את השיר "אדם בחייו" שכתב יהודה עמיחי: "אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו זמן לכול / ואין לו עת שתהיה לו עת לכל חפץ / קהלת לא צדק כשאמר כך … ונפשו למודה, ונפשו מקצועית מאוד / רק גופו נשאר חובב תמיד / מנסה וטועה, לא לומד ומתבלבל / שיכור ועיוור בתענוגותיו ובמכאוביו. מות תאנים ימות בסתיו / מצומק ומלא עצמו ומתוק / העלים מתייבשים על האדמה / והענפים הערומים כבר מצביעים / אל המקום שבו זמן לכול." ביום השנה העשירי לנפילת אדם כתבה אימו מרגלית את השיר "חולצתי הקרועה": יש בגדי חול ויש של שבת / ישנם בגדי ילדים ובגדי נערות מפזזות / ישנם בגדי מבוגרים ובגדי זקנים / ישנם מדי צבא ומדי ב' / ולי יש את חולצתי הקרועה / חולצתי נקרעה בתער חד / ולא עוד בגדי חול ולא עוד בגדי שבת / חולצה אחת לי מאז … כמה סמלי הוא טקס הקריעה / וכמה מסמל הוא את מצב הנפש / שנקרעה ומדממת / ואין מאחה …" אדם מונצח במרכז "יד לשריון" בלטרון ובבית יד לבנים בעירו ירושלים.
