קנפו, מרדכי (מוטי)

בן אנט ודוד. נולד ביום כ"ז באדר תשל"ד (21.3.1974) במגדל העמק. הרביעי מבין חמישה ילדים. אח לקטי, שלום, פרח ושמעון. גדל והתחנך בעיר המשקיפה על הנופים הנפלאים של עמק יזרעאל, הרי הכרמל והגליל התחתון. למד בבית הספר היסודי "שלום עליכם" והמשיך לבית הספר התיכון "אורט רוגוזין", שם למד במגמת חשמל ואלקטרוניקה. מוטי היה בן מסור ואוהב, אדם חברותי ואהוב על כל סובביו. הוא אהב ספורט, ובמשך כמה שנים שיחק בקבוצת הכדורגל "הפועל מגדל העמק". בראשית חודש מרס 1992 התגייס מוטי לצה"ל ושירת בחיל הלוגיסטיקה. עם שחרורו עבד במשך כשנה במפעלים שונים. לאחר שנה באזרחות החליט לחזור לצבא, חתם לשירות קבע ושירת בבסיס "גיבור" שבקריית שמונה כקצין הרכב ביחידת החימוש של מרחב גולן – יחידה 769. במהלך שירותו, ב-3.2.2000, נישא מוטי לבחירת לבו ליאת, והשניים קבעו את ביתם במגדל העמק. ב-27.11.2001 נולד בנם הבכור דור. דור וליאת היו כל עולמו של מוטי. בשבתות ובחגים היו הרעיה והבן מצטרפים למוטי בבסיס שבקריית שמונה, על מנת להישאר קרובים זה לזה וכדי לשמור על חוג המשפחה. בהמשך, העביר מוטי את משפחתו לעיירה הצפונית מתוך ראייה מערכתית ורצון לשלב בין השירות הצבאי שהיה בנפשו, לבין חיי המשפחה. בעתיד, תכננו בני הזוג לבנות בית במושב עבדון, מושב הולדתה של ליאת. מוטי אהב מאוד את הצבא ואת המקום ששירת בו. הוא המשיך לעבוד גם כאשר שהה בחופשה וגם בשבתות ובחגים, והקפיד לתת מענה למפקדים, לנהגים בקו ולכל מי שרק ביקש. במהלך שירותו רכש חברים נאמנים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה המורחבת. מוטי נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' באב תשס"ב (18.7.2002) בתאונת דרכים מחרידה שגדעה את חייו ואת חיי משפחתו. בשעת צהריים יצא מבסיסו ונסע לאסוף את רעייתו ליאת ממקום לימודיה ואת בנו דור מגן הילדים. בכביש יסוד המעלה התנגש חזיתית ברכבם רכב שנהגו נרדם וסטה מנתיבו. מוטי, ליאת ודור נהרגו במקום. מוטי היה בן עשרים ושמונה בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי במגדל העמק. רעייתו ליאת ובנו דור נטמנו בבית העלמין בשלומי. מוטי השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ושני אחים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל ראשון. על מצבתו נחקקו המילים: "ולזכר הרעיה ליאת והבן דור שבחייהם ובמותם לא נפרדו". ספד לו מפקדו: "מוטי שירת בחטיבה 769 כשנתיים. את שירותו החל כנהג קו בשירות מילואים בתנאי קבע, והמשיך בשירות קבע בתפקיד אחראי נהגים חטיבתי בשנה האחרונה לחייו. מוטי היה בין הנגדים הבולטים בחטיבה אשר שם לעצמו את השירות הצבאי והתרומה לצה"ל ולתושבי הצפון כערך עליון. מוטי תרם והשקיע ללא הרף, שבתות וחגים במוצבים בגזרת הר דב ולבנון, בנסיעות מסוכנות וניוד חיילים בשיירות למוצבים אשר לאורך הקו. בתפקידו פיקד מוטי על כתשעים נהגים בשירות קבע וביצע תפקידו באופן מסור ואחראי תוך שמירה על כללי הבטיחות, רענוני נהיגה, ליווי וחניכה אישית לפקודיו". בעיתון המקומי של מושב עבדון, מקום מגורי הוריה של ליאת, התפרסמו דברי אבל ופרדה: "איך פתאום ביום אחד, נקטפו שלושה פרחים / מוטי, ליאת ודור, ועדיין ילדים. / איך קשה זאת לעכל שברגע נעלמתם / משפחה חמה, קטנה ואת כולם תמיד אהבתם / את שמכם ננצור בלב / זה קשה וזה שונה, זה אחר וזה כואב / אך לחשוב שאתם למעלה, נמצאים ביחד שוב / הגעגועים לא מפסיקים והכול פתאום עצוב / לחשוב שפתאום הכול נגמר / הלכתם סתם והבית קר, פשוט קשה, הכול חסר / תמיד חושבים עליכם, הכול שונה בלעדיכם / המשפחה והחברים עוד אוהבים ומתגעגעים / תגיד לי אלוהים, למה את הטובים?" כתבו הוריה של ליאת: "מוטי, למה זה צריך לקרות ועוד אחד הפסדנו. / רק רצינו שתישאר, / מה כבר ביקשנו? / איך נקטפת כה צעיר, חייל, חתן אהוב ויקר / ועכשיו הכול קשה, מר ומוזר / הגורל לא ריחם, והכול פתאום הפך / מדוע, מוטי, אותך לקח?"