קניגסבוך, שלמה (“שלומיק”)

בן מרדכי-צבי וטניה. נולד ביום י"ח בכסלו תש"ז (11.12.1946) בכפר-סבא. שם סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי הדתי "בר אילן" והמשיך את לימודיו התיכוניים במדרשית "נועם" אשר בפרדס-חנה. השתייך לתנועת "בני עקיבא" והשתתף בכל מפעלי התנועה כחניך וכמדריך. גם בזמן לימודיו בפרדס-חנה לא ניתק את קשריו עם הסניף ובכל הזדמנות ביקר בו והתעניין בנעשה בתוכו. בסיימו את לימודיו במדרשיה ועד גיוסו לצבא למד בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. מלא חיים ומרץ היה, ער ותוסס, פעיל ומפעיל. מן הימים הראשונים שבא לפנימיה במדרשיה התבלט בעליזותו ובטוב-לבו שהפכו אות עד מהרה לאהוב ולמקובל על הכל. בימי-החופש היה נוהג להזמין את חבריו-לכיתה לבקר אצלו בבית. ניחן ברצון לעזור לזולת בעצה טובה וחבריו היו פונים אליו כשהוא מקבל את כולם בחיוך. מן הראוי לציין פרט אחד לדוגמא: באחת מחופשותיו המעטות התברר לו שאביו של אחד מחבריו חלה וכי סכנה נשקפת לגידולי-התבואה שהיו מקור-הכנסתו היחידה. עד מהרה נסע לשם שלמה, פשט את מדיו ושבוע תמים נתן את ידו באיסוף היבולים ובהכנתם לשיווק. עם סיום לימודיו במדרשיה החליט להצטרף לשורות צה"ל ובנובמבר 1964 יצא להיספח למגויסים. מצא את עצמו ביחידה קרבית. ברצון הלך כי ידע שלקראת מטרה קדושה הוא הולך. מעולם לא נשמעה מפיו תלונה אחת על תנאי-השירות הקשים, כי ידע שאחרת אי-אפשר ובמקום התלונה ידע לספר על הצדדים היפים שבשירות, כגון יפיו של נוף, אשר בו נתקל באימונים וכדומה. ה"תלמיד-חכם" שבו לא נתן לו מנוח גם אז וכאשר קיבל חופשת-שבת מן הצבא, לעיתים לאחר שבועות רצופים של אימונים מפרכים, היה יושב ומתעמק בסוגיה בתלמוד. את כל מרצו היפנה לצה"ל וכך התקדם במסגרת שירותו הצבאי, סיים קורס מפקדי-טנקים ולאחר-מכן קורס-קצינים והועבר לסיירת השריון. בסיירת מצא שלמה את אשר חיפש בצבא. בכל חופשה היה נוהג לספר עד כמה יפה ארצנו; לא היה שעל-אדמה אחד בנגב שהוא לא הכיר. עם התקרב מועד-שחרורו החליט על צעדיו הבאים בחיים האזרחיים. הרצון ללימודים התעורר בו והוא קבע שילמד כימיה באוניברסיטת "בר אילן" – וכך כתב לאחותו במכתב מתאריך פרוץ הקרבות אך שלמה לא זכה להגשים את שאיפותיו. יומיים לפני שחרורו הרשמי מן הצבא החל גיוס הכוננות ובשל המצב המתוח נשאר בפלוגת הסיור שלו בתנאי-קבע ובראש הפלוגה פרץ לעבר מתחמי רפיח. עם תום הכיבוש של אל-עריש (בצומת רפיח) נפגע הזחל שלו פגיעה ישירה וכך מצא את מותו; הוא אושפז בבית-החולים בבאר-שבע, ולמחרת, ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967), מת מפצעיו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות בכפר-סבא. אחיו שמעון נפל ביום הראשון לקרבות. שמו הונצח בבטאון של אוניברסיטת בר-אילן וב"ניב המדרשיה" הועלה זכרו. ב"סיירת השריון" בהוצאת חברים-לנשק (חברי קיבוץ כפר-מנחם), אך בביטאון "בני עקיבא" – "זרעים" – ובבטאון אוניברסיטת בר-אילן הונצח שמו. בספר "במעלות גיבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו כמה עמודים לזכרו וסופר עליו. את הספר "טללי אורות", דברי הגות ומחשבה, הוציאו הידידים והמשפחות לזכר בני כפר סבא שנפלו במלחמת ששת הימים ושלמה ביניהם.