קנול, שימי
בן פירושקה ושמעון, אח למריה. נולד ביום כ"ג באדר א' תשמ"ד (26.2.1984) ברגין שברומניה (טרנסילבניה) כילד שני במשפחה ונכד זכר יחיד לסבו וסבתו. התחנך לערכים של יושר, חריצות, אמירת אמת, חסכנות, שמחה וגילוי אמפתיה לזולת, והפנים היטב ערכים אלה. שימי למד בבית ספר יסודי בעיר הולדתו רגין. ילד נבון משכמו ומעלה, תמיד בתנועה, בעל תפיסה מהירה. משנת 1998 המשיך את לימודיו בבית הספר התיכון "PETRU MAIOR" שבריגן. הוא לא התלהב משיטת הלימוד המקובעת, המבוססת על שינון; לבו הלך שבי אחרי המחשב, הדיג ועולמם הססגוני של החברים. בתקופה זו החלה לגבור בקרב קרובי המשפחה שחיו ברומניה הנטייה לעלות לישראל. שימי השתתף באחת הוועידות שארגנה הסוכנות היהודית ושנמשכה ימים אחדים, והתרשם; הרצאתו הנלהבת של קצין צה"ל ממוצא רומני בפני משתתפי הוועידה גרמה לו להתרגשות רבה. שימי חש שייעודו בחיים הוא לשרת בצבא וכי המדינה שלו היא מדינת ישראל. משסיים שימי את בחינות הבגרות גמלה בו ההחלטה לעלות לישראל ובסוף חודש ספטמבר 2002 עלה בגפו. תחילת דרכו בארץ הייתה במרכז הקליטה שבטבריה, שם מצא בית נעים. הוא למד את השפה, השתתף בטיולים להכרת המולדת החדשה, והשנה הראשונה עברה עליו בתחושת שחרור מסחררת. הדיווחים שקיבלו ממנו הוריו באמצעות הטלפון היו רוויי התלהבות ושמחה. ממכתביו עלה כי קליטתו הייתה מוצלחת וכי מצא את מקומו. גם חברים חדשים רכש והוא היה מאושר. כבר בימים הראשונים לשהותו בארץ מצא מקום עבודה; ביטחונו העצמי היה ניכר והוא היה גאה על כי יכול היה לרכוש לעצמו מוצרים שונים מהכסף שהשתכר – הוא רכש מקלט טלוויזיה, מכשיר די-וי-די ופריטים שימושיים אחרים. אחרי עזיבתו את מרכז הקליטה התקבל שימי למקום עבודה מצוין בבית גבריאל שעל שפת הכנרת. הכסף שחסך ממשכורתו נשלח למשפחתו ולחבריו ברומניה, ואפילו לאחד השכנים הנזקקים שם. בביקורו הראשון בבית מאז עלייתו לארץ הגיע שימי עם מריקה ועם מטען גדול של מתנות. הוריו היו המומים לגלות את כל השינויים שהתחוללו בו במהלך שנה אחת, ושמחה גדולה מילאה את לבם; לפניהם עמד גבר צעיר בעל הופעה מרשימה ובוטח בעצמו שסיפר על תכניותיו ועל חלומותיו. בתום החופשה הנעימה אך הקצרה חזרו שימי וחברתו לארץ. בסוף חודש דצמבר 2003 התגייס שימי לצה"ל ושובץ בחיל הרגלים. שירותו הצבאי, בגדוד 932, התנהל אף הוא לפי ציפיותיו. מאחר שהיה ידידותי מטבעו ונוח לבריות, נקלט בקלות ומצא במהרה את מקומו. בתקופת הטירונות היו לו הישגים נאים הודות לכושרו הגופני וליכולת התגובה המהירה שלו. בין עמיתיו החיילים ומפקדיו מצא שימי חברים אמיתיים וכפי שנהג לכנות אותם "אחים", אנשים שאימצו אותו לקרבם בלי הסתייגות ועזרו לו בכול. סמל שימי קנול נפל בעת שירותו ביום ל' בניסן תשס"ו (28.4.2006). בן עשרים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים ואחות – מריה. כתבו הוריו: "אי אפשר לתפוס או להבין את משמעות מותו של ילד. מי יוכל לענות על כל שאלות המדוע ומתי? מתי תשכך ההאשמה העצמית המייסרת על שלא יכולנו לשמור עליו? לעולם לא נשכח את ילדנו. נזכור אותו לנצח, כי במותו לקח את לבנו למקום מיוחד שהוא רק שלו, למקום שבו הוא יחיה לעולמים. הוא נשאר אתנו באישיות שלנו, כי הוא היה מתנה נהדרת של חיינו, מתנה שהעשירה את מהותנו, כי יכולנו לאהוב אותו ולקבל את אהבתו, כי הוא לימד אותנו מהי אהבה שאינה תלויה בדבר. אנו מודים לו על כל שיכולנו לקבל ממנו".
