קנדלשטיין, אליעזר (“ליזר”)

בן יהושע ובוניה. נולד ביום כ"ג באלול תש"ח (27.9.1948) בקיבוץ מחניים, בעיצומה של מלחמת השחרור, ופונה עם ילדי-הקיבוץ ומספר אמהות לחיפה. אליעזר הגיע לגבעת-השלושה בשנת 1952 ולמד שם בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד" והיה שחקן מעולה בכדורסל. הוא אהב את הטבע והיה מתפעל מן הנוף, מן החי ומן הצומח. הוא אהב לערוך טיולים בחיק-הטבע ובכלל אהב את הטוב והיפה שבחיים ונהנה מקריאת שירה ומהאזנה למוסיקה. הוא היה טוב לב ואמין שהאדם ביסודו הוא טוב לכן היה נחלץ תמיד ללמד סניגוריה על חבר שחטא. הוא היה תלמיד חרוץ ושקדן ועשה כל מה שהוטל עליו ברצינות ובאחריות. הוא היה אחראי בתכלית וללא פשרות – בלימודים, בעבודה ואף בשירותו הצבאי. אליעזר גויס לצה"ל במאי 1967. בשירותו בצבא הצטיין באומץ-לבו ובמסירותו. לדעתו חייל טוב הוא רק חייל החושב על מהות-הפקודה וממלא אותה ללא ביקורת. הוא ראה בצבא הכרח והיה חדור הכרה שיש לבצע פקודות לא משום שהן פקודות אלא משום שיש צורך לבצען. כך עבר בהצלחה קורס-צניחה ובקורס מ"כים היה חניך מצטיין. בתום הקורס קיבל כל אחד מהבוגרים כיתה להדרכה. כמפקד דאג לחייליו והשתדל לטפח בהם ערכים ולהחדיר בהם רוח לחימה ותמיד שאף שכיתתו תהיה ראשונה בהישגיה. גם חייליו הרגישו בגדולתו של מפקדם וקראו לעצמם בשם "ליזרים". בפרק אימון הלוחם הקפיד להקנות לחניכיו יחס רציני לחובתם וידע לשמש דוגמא נהדרת של משמעת עצמית. הוא דרש מהם הקפדה מדוקדקת בכל פרט ופרט והוכיח שהוא עצמו נוהג כך. לאחר סיום הקורס נשלח גם לקורס קצינים. אף-על-פי שמצא את מקומו בצבא והתאקלם בשורותיו חלם על יום השחרור, כדי לחזור לעבודה בשדה. הוא השתתף בעשרות פעולות בחייו בצבא, נלחם באומץ והצליח בכולן. ביום י"ג באייר תשכ"ט (1.5.1969), כשתים-עשרה שעות אחרי שנפצע בראשו בהפגזת אויב באזור תעלת-סואץ, מת מפצעיו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בגבעת-השלושה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סגן. מפקד-יחידתו כתב עליו במכתב-תנחומים להוריו, כי בשעה שהעביר אותו מהמוצב למסוק היה בהכרה מלאה ואמר: "אני חזק, אני חזק", ולמרות הכאבים הבטיח להחזיק מעמד ולחזור. הוא מספר שהכיר באישיותו המיוחדת של אליעזר ובסגולותיו הנפלאות, וכי נכנס ליחידתו במלוא המרץ, מלא יזמה ומוכן להתנדב לכל משימה. בתקופת הכשרתו באימון הלוחם התגלו בו תכונות מצוינות, והוא התבלט במנהיגותו ובהשקפותיו המיוחדות כיצד לשפר את איכות הלוחם שבו. המפקד כתב כי הייתה בו רוח מיוחדת של הקרבה, של תחושה שצבאנו חייב להיות טוב וחזק – וכך פעל הוא עצמו וכך חיזק את חייליו. ועוד כתב המפקד: "הייתה בי הערצה לבחור צעיר זה – – – כל תקופת שירותו רק חיפש מה לתת עוד ועוד ועוד – – – בנכם ליזר מת מות גיבורים; שרשרת-חייו ביחידה הייתה שרשרת ארוכה של מעשי-גבורה אלמוניים, שרק אנחנו יודעים להוקירם ולהעריכם – – – ליזר שלכם ושלנו נפל ואיננו. אך האמנם איננו? האמנם אותו עלם גבוה ותמים, שחי בצל השליחות במשך כל תקופת שירותו ומת על ברכיה, איננו? האם אותו איש שההכרה הוליכה והדריכה את כל מעשיו בכל שירותו, הלך ואיננו? לא ולא! הוא חי בינינו ומדריך אותנו. הוא נמצא אתנו יומם ולילה, הוא ושכמותו – הגיבורים האלמונים של יחידתנו, מאירים את דרכינו יומם ולילה". ב"שלושים" לנפילתו הוציאה לאור גבעת-השלושה – הקיבוץ המאוחד את "עלון הגבעה" כנר לזכרו; בניסן תש"ל יצא לאור הספר "בפרוח השושן", להנצחת שמו.