קמינסקי, יצחק

בן פסיה ודויד-בצלאל, נולד ביום י"ב בתמוז תרפ"ג (26.6.1923) בקושטא, תורכיה. האונייה "סיציליה", שבה הפליגו אמו, אחיותיה והוריה בדרכם לארץ, עגנה בנמל זה ובגלל תנאי העלייה בימים ההם חלתה האם. לידתו היתה מוקדמת וכמעט נואשו מחייו. יום אחד חשבו הרופאים כי התינוק כבר גוסס, אך הוא נשאר בחיים, גדל והבריא. המשפחה עלתה לארץ ב-4.9.1923. כעבור תשעה חודשים עלה גם אביו לארץ והשתקע בחיפה. בשנים הראשונות היו חייהם קשים, המשפחה התגוררה באוהל וחיה חיי עוני ומחסור. יצחק התחנך תחילה בגן ואחר-כך למד בבית-הספר היסודי א' בחיפה ובגימנסיה מלצ'ט, בה סיים שש כיתות. היה נער שקדן, אוהב ספר ומסור למשפחה. בגלל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה הוכרח לצאת לעבוד, אולם בכל מרצו וכשרונו הוסיף ללמוד בערבים וגם נבחן בבחינות-בגרות בכתב באנגלית. בגיל צעיר יצא לעבודה במחנה צבאי והיה לדמות בולטת בין הפועלים בכוחו הארגוני. סניף חיפה של "הנוער העובד" הזמינו לרכז את הפעולה המקצועית בסניף. בהמשך החל לפעול גם במפלגת פועלי ארץ- ישראל, וכשנתארגנה "המשמרת הצעירה" היה מראשוני חבריה. לפני מלאות לו 23 שנה יצא בשליחות לאירופה ופעל שם בארגון העלייה. בפסח תש"ז אירגן בין השאר את עליית השיירה הראשונה של אנשי ברגן-בלזן. לפני צאתו לחוץ-לארץ רצה לאמץ שם עברי, יצחק כרמל, אך נסיעתו מנעה זאת ממנו. עם פרוץ מלחמת-העצמאות הציעו לו לשרת כקצין-הסברה בצבא, אך הוא סירב לקבל תפקיד זה. כשניגש ללשכת-הגיוס וקיבל כרטיס אדום להתייצבות, עיכבה ה"הגנה" את גיוסו, הואיל והיה בין פעיליה, ומפקדו לא הניח לו לעזוב את המקום. יצחק לא נח עד שמצא אפשרות לצאת לאימונים במשק עין המפרץ. במקום לבוא הביתה לחופשה קצרה השתתף בפעולת פריצת הדרך לחניתה ולאילון. בשבת, ט"ז באדר ב' תש"ח (27.3.1948), יצא עם השיירה לפרוץ את הדרך לקיבוץ יחיעם הנצור. השיירה יצאה מנהריה בשעות הצהריים ובה 7 כלי רכב ו90- אנשים כדי להעביר אספקה, חומרי ביצורים ותגבורת ליחיעם. ליד כברי נתקלה השיירה במארב שהציבו הערבים. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם, אך שאר כלי הרכב נלכדו במארב. אנשי השיירה לחמו עד שעות הערב ובחסות החשכה הצליח חלק מהם להיחלץ, אך כמחציתם נפלו בקרב, ויצחק ביניהם. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנהריה. במכתבו האחרון להוריו (יומיים לפני נפילתו) כתב: "באם לא אשוב ולא אזכה להיות עמכם שוב, דעו כי עד רגעי האחרון חשבתי עליכם". אביו מוכה האבל נפטר שבועות מעטים אחרי נופלו ונקבר לידו. אמו נספתה אף היא זמן לא רב אחריהם ונקברה לידם.