קמחי, ראובן

בנם-בכורם של פסיה וזכריה, נולד ביום ט' בשבט תרפ"ה (3.2.1925), במושבה מצפה בגליל, למשפחת-איכרים עמלה. מראשית ילדותו צמוד היה לקרקע ועזר ככל יכולתו במשק. היה קם עם זריחת החמה ועובד במשק עד לכתו לבית-הספר. היה תלמיד טוב, רציני מאוד ובעל תפיסה עמוקה. בשל מצבה הכלכלי של משפחתו נאלץ לוותר על כוונתו להשתלם במקווה ישראל. הוא התכונן לכניסה לבית-ספר תיכון והלך יום-יום, מהלך 8 ק"מ, אל מורה בטבריה, אולם המשק לא יכול היה לוותר על עבודתו בשעות אלה והוא למד והשתלם בכוחות עצמו והירבה לטייל בסביבה. בהיותו בן 14 הצטרף ל"נוער העובד". שנתיים אחר-כך עמד להתגייס לפלמ"ח, ושוב גברו חובותיו לבית. בהיותו בן 17 עמד להתגייס לבריגדה היהודית, וכדי שלא ימנעוהו מזאת סיפר על כך בבית רק יום אחד לפני היציאה למחנה. באותו יום השכים כדי להספיק לחרוש לפני לכתו וכשחזר גילה שאביו התייצב במקומו. "אתה צעיר מדי, יומך עוד יבוא" – אמר האב. כשפרצה מלחמת-העצמאות לא התיר לו מפקד המקום ללכת, כי מגיני המושבה היו מעטים. הוא החליט לבנות להוריו בית יפה. עבד בבניין והקים בתים לשכנים ותמורת עבודתו קיבל חומרי בנייה, אף נטע גן עצי-פרי. "עשיתי הכל בשביל הורי, כחובתי" – אמר לחבר – "כעת חזר אחי ממקווה והוא ימלא את מקומי. אני חופשי לצאת ולהילחם באויב". ראובן התגייס לפלמ"ח, נשלח לנגב ועבר קורס צלפים. מבסיסו בניר עם ליווה שיירות. באחת השיירות נפצע. הוטס לתל-אביב ושבועות אחדים פירפר בין החיים והמוות. בביקורו האחרון בבית לא שב עדיין לאיתנו, אך סירב להיבדק אצל רופא וחזר לבסיסו. "המלחמה טרם נגמרה" – אמר – "ולנקום באויב צריך כל עוד נפשי בי" ויצא עם תגבורת לכפר דרום הנצור. בדרך חזרה מכפר דרום נפגע מכדור ומת, ביום ל' בסיוון תש"ח (7.7.1948). נקבר בבית-הקברות בניר עם. ביום כ"ד בכסלו תשי"א (3.12.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.