קלי, בנימין (“בני”)

בן יעקב וצפורה, חברי קיבוץ טירת-צבי. נולד ביום ג' באלול תש"ו (30.8.1946) בקיבוץ. בהגיעו לגיל-הלימודים למד בבית-הספר המשותף למשקי-הקיבוץ הדתי בשדה אליהו, וסיים את לימודיו התיכוניים בי"ב כיתותיו. היה תלמיד טוב והתעניין בטבע ובכימיה אורגנית אך יחד עם מדעים אלה אהב תנ"ך, היסטוריה, ספרות ושירה. קו זה של התעניינות בלט בו עם סיום בית-הספר התיכון. המוסד רצה שיגש לבחינות הבגרות אך הוא סירב, כי לא ראה תועלת בלימוד דברים שלא עניינו אותו במישרין. הוא ראה את עצמו כבן-קיבוץ נאמן ואת דרכו-לעתיד ראה רק במסגרת הקיבוץ, אשר בו קיווה למלא את תפקידו גם ללא תעודת-הבגרות הרשמית. בשנים ההן השתייך לאירגון הנוער "בני עקיבא" ומפני התעניינותו בספורט היה חבר ב"אליצור". בעבודה נתגלו ובלטו תכונותיו האופייניות. עוד לפני שירותו הצבא החל לעבוד בענף-השלחין ולחבריו סיפר שעם שובו למשק ייכנס, כנראה, לעבוד בבית-החרושת לנקניק הנמצא בקיבוץ. גם בחיים התרבותיים-החברתיים הדריכה אותו האחריות והחובה. עוד בהיותו תלמיד בכיתה י"ב קיבל על עצמו את האחריות על גן-הירק של חברת הילדים ואת אירגונו ושעות רבות היה מקדיש לתפקיד זה. תקופה מסויימת לאחר-מכן הדריך חברת ילדים בקיבוץ ואחר-כך יצא להדריך (פעמיים בשבוע) במועדון נוער בישוב הסמוך. זאת עשה על חשבונו נוסף ללימודים ולעבודה בלי שאיש יבקש את הדבר ממנו, כי חשב את הדבר כחובה לו. באחת הקייטנות של ילדי-הקיבוץ הקדיש מרצונו-הוא שעתיים ליום כדי לעזור לילד צעיר ממנו שהתקשה בקריאה – וזאת עשה שוב מחובה. אך מעל כל הראה את עצמו כחייל מסור וממושמע בצאתו לצה"ל בנובמבר 1965. הוא התגייס לנח"ל עם חבריו (במסגרת מחזור בני-המשקים) וסיים קורס מ"כ; אז דרש העברה ליחידת-צנחנים ומבוקשו ניתן לו. כאשר סיים את קורס-הקצינים דרש לחזור אל הצנחנים, כי בצניחה ראה אתגר – ושוב עלה הדבר בידו. בימים אלה היה צריך לעלות לדרגת סגן ואף להשתחרר מן הצבא. הוא מצא ספוק רב בצה"ל ובשלב מסוים אף חשב לחתום לשירות-קבע לזמן מסוים, אף-על-פי שמטבעו לא היה מליטריסט מושבע. אולם אחרי זמן ויתר על הרעיון, כי ידע שקיבוצו לא יראה את הדבר בעין יפה ויעדיף שינצל את יכולתו לשנת-שירות שלישית במסגרת-התנועה. דרכו, בחייו בכלל, היתה להקפיד במצוות – ואף בחיי-הצבא נזהר בקיומן ולא לחלל שבת, למשל, בגלל נוחיותו והנאתו. הוא לא היה נוהג לעשות מעשים לשם ראווה, נהג ברצינות ובשקט עם כל היותו בחור עליז ובעל חוש הומור מפותח. היו בו כשרונות להפעלת חיי-תרבות בחברה ונוסף ליכולתו בזמר, בריקוד ובספורט היה שחקן כל השנים ומציג במסיבות הכתה והמשק. עוד עם סיום בית-הספר הכינה כיתתו מסיבה אשר לקראתה כתב את כל החומר, ביים את ההופעה – והצליח. מאז, במשק ובמסגרת-הצבא ובקורסים השונים, המשיך להכין חומר, לביים אותו, ולארגן מסיבות והופעות. מן הראוי לציין כי עם היותו בן-קיבוץ "מחוספס" היה גם רגיש – וראייה לכך היא אהבתו לשירה ויכולתו להתלהב משיר. בצבא, במקרים שחבריו נפלו, השפיע עליו הדבר קשות. בנפול סמל-המחלקה שלו, דרך משל, היה מזועזע ונרגש ולא יכול להשתחרר מן ההלם במשך תקופה ארוכה. בפרוץ מלחמת ששת הימים נמצא כקצין זוטר בתנאי-קבע וביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך במוצבי צומת רפיח. הדבר קרה כאשר רץ יחד עם חוליה כדי לטהר תעלה שהיתה מלאה חיילים מצרים וכל אנשי-החוליה נפצעו מרימון שהוטל עליהם. בכל זאת המשיך בנימין לרוץ ולעשות את חובתו מפני שהיה מסור ודבק במשימתו למרות שמצב יחסי-הכוחות היה לרעתו. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי לשעת-חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות שבטירת-צבי. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן. בעלון טירת-צבי "בטירה" הונצח שמו. טירת-צבי הוציאה לאור ביום-השנה הראשון לנפלו חוברת לזכרו בשם "לבני". בספר "במעלות גבורים", בעריכת ישראל ארליך, הוקדשו עמודים מספר לסיפורים עליו מפי חבריו, בני-כיתתו וחבריו. זכרו הועלה במאמרים וכתבות בכמה כתבי-עת (כגון: "פנים אל פנים", ובביטאון "בני עקיבא" – "זרעים" ועוד).