קליין, משה (“מוסה”)

בן דויד ופרל-מלכה. נולד ביום י"ב בשבט תרצ"ד (28.1.1934) בניראוצ'ד, קהילה נידחת שבהונגריה. בן עשר היה משה בעלותו אל גגו של קרון-רכבת ששמה פניה אל חוות "עליית הנוער" בבודפשט. עם ה"בריחה" עבר דרך יוגוסלביה ובסוף שנת 1946 ירד בספינת-פחם של עלייה ב' אשר מחסניה שימשו משכן לארבעת-אלפים עולים – ומשה ביניהם. הם "נתקבלו" בחופי-הארץ על ידי הבריטים שהגלו אותם אל מחנה-קפריסין; זה היה בשנת 1947 ובאוקטובר אותה שנה עלה לארץ משם. כשהגיע למחוז-חפצו החל לומד בכפר-הנוער בן-שמן אך אז פרצה מלחמת-הקוממיות. כפר-הנוער כותר על-ידי כנופיות ערבים והוא פונה עם התלמידים לחוף השרון. בינואר 1952 גויס משה לצה"ל לחטיבת חיל-הרגלים ולאחר הטירונות יצא לקורס מ"כ ולאחר סיום הקורס הדריך בו עד גמר שירות-החובה. לאחר-מכן עבר קורס-קצינים, סיים אותו בראשית 1955 ואז שב אל גדודו. בימי מערכת-סיני היה מפקדה של פלוגת חיל-הרגלים. הוא הצעיד אותה אל מול מוצבי רפיח ואחרי שלא פעלו אמצעי הנפץ לפריצה קם והסתער בראש יחידת החבלנים פרץ את הגדרות ללא אמצעי-פריצה ונאחז ביעד. בשעת טיהור היעד נתקל בכוח שני שלא ביצע את משימתו ומשה המשיך לכבוש את חלקו השני של המוצב. בהסתערות זו גרם להתמוטטות האויב. על גילוי מנהיגות ותושייה בקרב זכה לציון לשבח מאת משה דיין, ראש המטה הכללי דאז. לאחר-מכן עסק בתפקידי-פיקוד-והדרכה; סיים קורסים שונים ובסוף 1959 עבר ליחידת-הצנחנים ושימש כמפקד. בשנת 1964 נפגע בגבו בשעת צניחה ושוב לא ניתנה לו רשות לצנוח. בסוף שנת 1965, לאחר שסיים את בית-הספר לפיקוד ומטה, חזר אל החטיבה, אשר בה החל, בתפקיד קצין-מטה. אחרי שנה מונה מפקד גדוד. בפרוץ מלחמת ששת הימים היה סגן-אלוף משה מפקד הכוח אשר נע בזחל"מים כדי לכבוש את תל-פאחר. הוא יצא בראש שורה של זחל"מים וחלק ניכר מהכוח נפגע לפני שהגיע ליעד. סגן-אלוף משה אירגן כוח גלוי קטן יחסית והסתער בראשו לעבר היעד, ולאחר שעסק בטיהור מספר עמדות יצא לראש התל כדי לתאם בין כוחותיו, נפגע על-ידי צרור האויב – ונפל. בפעולה זו גילה דביקות במטרה ודוגמא אישית למופת; זה היה ביום החמישי לקרבות, הוא א' בסיון תשכ"ז (9.6.1967). התנהגותו השפיעה על חייליו שהמשיכו בקרב וכבשו את היעד בכמה צירים נפרדים. לאחר שפיקוד-הגדוד ברובו נפגע בקרב נועז ועקוב-מדם נכבש היעד. אומץ-לבו ומנהיגותו הזכירו את תעוזתו בקרב שבמערכת-סיני ואף הפעם צוין לשבח על דביקות במטרה ודוגמא אישית. הניח אישה, בן ובת. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. שמו הונצח בחוברת של המועצה המקומית קריית-מוצקין לזכר הבנים שנפלו. ב"ספר הגבורה", שהוציאו לאור אגודת העיתונאים בתל-אביב והברית העולמית של ניצולי ברגן-ברזן, הובא תיאור קרבו האחרון. כן הוזכר שמו בכמה פירסומים כגון "אחרי" לשלמה נקדימון, "הקרב על התל" בהוצאת לוין-אפשטיין, "מחרמון עד סואץ" לדויד דיין ועוד.