קליין, אלמוג
בן פרננד ומרדכי-גימפל. נולד ביום ו' בטבת תשל"ד (31.12.1973) במושב שפיר. בן בכור להוריו. אלמוג למד בבית-הספר היסודי ובחטיבת הביניים בשפיר וסיים בבית-הספר התיכון הדתי אמי"ת בקריית מלאכי. שמו ניתן לו בשל שהות משפחתו באי האלמוגים. אלמוג היה תינוק יפה תואר, ילד שובב ורגיש מאוד. שני תחביבים עיקריים היו לו מגיל חמש, האחד, ג'ודו וקאראטה, בו עסק בחופשותיו בתקופת שירותו הצבאי, ובו רצה לעסוק אף לאחר השחרור, לקראת התחרות המיוחלת ביפן. באחד האימונים התחרה אלמוג באתי, שהפכה לחברתו הנערצת והאהובה. התחביב השני היה מיון בולים מכל רחבי תבל. היו לו עוד שני תחביבים, האחד, קריאה – אלמוג היה "תולעת ספרים" ובין חפציו נמצא הספר האחרון שקרא, "רצח בשבת בבוקר;" השני – פתרון תשבצים ותשחצים. אלמוג היה בחור חסון, בעל כושר גופני מעולה, ומלא רצון עז לשרת ביחידה שבה יוכל לתת ביטוי לכושרו. היה ברור שהוא ישתייך לאחת היחידות הנבחרות של צה"ל. אלמוג גויס לצה"ל בשלהי מרץ 1992 והתנדב לחיל הרגלים. הוא הצטרף לפלחה"ן גבעתי בתחושה של מימוש עצמי. כאן עבר תקופה של שנה וחצי שכללה טירונות חי"ר, טירונות יחידה, קורס חבלה, תעסוקה מבצעית בעזה ובלבנון, קורס מ"כים וקורס מש"קי חבלה. בתום התקופה קיבל את דרגת הסמל הנכבדת ואת סיכת החה"ן – אות הלוחם. את המשך שירותו עשה בצוות סמלים בקווים עזה-לבנון. אלמוג נשא את הכומתה הסגולה בגאווה ובאהבה. רק לאחר מותו נודע למשפחתו כי צוין לשבח על פעילותו נגד מחבלים בעזה ועל היותו חייל מצטיין. מספר חברו ליחידה, ארז אוחיון: "את הכוח הפיסי שלך ואת כוח הסבולת שלך לעולם לא אשכח. תמיד אזכור אותך עם המרגמה שכל כך אהבת." וכותב חבר אחר לצוות, דניאל סיוון: "אני יודע, שאם היית שומע את כל מה שאני מרגיש כלפיך עוד כשהיית בחיים, זה היה מעלה על פניך את החיוך האבהי שהיה לך וממלא אותך באושר." אלמוג התחשב תמיד בזולת. הקו האחרון בלבנון היה צריך להיות הקו האחרון לפני שחרורו מצה"ל. אמו ביקשה ממנו לקצר את שירותו בלבנון בשבועיים, אך אלמוג סירב: "אמא, תביני, אין אפשרות להשאיר את החבר'ה לבד. אם העמדה שלי לא תהיה מאוישת זה יזיק לחברים שלי." שלושה ימים אחרי שיחה זו, ביום כ"ד בחשוון תשנ"ה (29.10.1994) נפל אלמוג בקרב בלבנון, בהתקפת מחבלים על מוצב "דלעת". הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין במשואות יצחק. בן עשרים ואחת היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, ושלושה אחים – קובי, שי ואליקו. מספר חברו ומפקדו, מאור בנימיני: "שמורה בזכרוני תמונה שאין לי ספק שאזכור לעד. בתמונה, אלמוג, ברגעיו האחרונים, במהלך קרב, מקרין אלי את מבטו האופייני, והוא כמו קרן אור בתוך יום סגריר של תופת ועשן. מבט כזה שמפיץ את שמחת החיים האינסופית שבאלמוג. כל זאת בצל המוות המאיים." חודשיים לפני נופלו, נהרג לנגד עיניו חברו הטוב עופר חרוש, במארב מחבלים. אלמוג התקשה להתגבר על המשבר. בני משפחתו חשו כי משהו השתנה אצלו. כך כתב לחברתו במכתבו האחרון: "אני אוהב אותך כל כך, והחיים אוזלים ונוזלים מבין הידיים וחומקים. אלף נשיקות לך אהובתי." בבית העלמין ספד לו שר הביטחון: "הוא הגן בגופו על יישובינו מול המרצחים. אחרי האירוע הייתי עם מפקד החטיבה במקום ושחזרנו איך אלמוג נהרג. הוא נהרג כשנשקו בידו, חגורו במותניו ופניו אל האויב. טובי לוחמינו מגינים עלינו בגופם ונפשם." במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אהוד ברק: "אלמוג שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי ותואר על ידי מפקדיו כלוחם נחוש ואמיץ שהיה גאה מאוד בשירותו הצבאי. היה אהוד על מפקדיו וחבריו כאחד." וכתב מפקדו: "אלמוג הפגין יכולת מקצועית גבוהה גם במסלול וגם לאחר מכן בצוות סמלים, אלמוג ביצע כל משימה שהוטלה עליו, ובאירוע שבו נתקלה הפלוגה במחבלים, חודשיים לפני כן, הפגין אלמוג נחישות גבוהה מאוד ודבקות במשימה. אלמוג היה חייל אמין ביותר." הוריו תרמו לזכרו לוח זיכרון, ספרי קודש, ומנורות תאורה לבית הכנסת של היישוב שפיר. לאחר נפילתו של אלמוג למד אביו כתיבת סת"ם במשך שנה וחצי, כדי שיוכל לכתוב במו ידיו ספר תורה לזכרו. במשך שנה תמימה עסק האב בכתיבת ספר תורה וסיימו סמוך ליום הזיכרון השלישי לאלמוג.
