קליגסברג, אלכסנדר
("אלכס", "אליק") בן אריה ורבקה. נולד ביום י"ד בסיון תש"ג (27.6.1943) בחיפה. אחרי שסיים את לימודיו בבית-החינוך על-שם א"ד גורדון למד בבית-הספר התיכון העירוני א' בתל-אביב כתלמיד שהוענקה לו סטינפנדיה. הילד העירוני, שחי חיים ללא דאגה וללא צל, גדל והתפתח והתחיל להבין את משמעות החיים. אמו היתה יוצאת לעבודה בבוקר ולא היתה חוזרת עד שעה מאוחרת אחרי-הצהריים. בדידותו זו השאירה קמטים במצחו וצללים בעיניו. אך שאלות-החיים הקשות היו נדחקות הצידה על-ידי חפץ-החיים וחדוות-החיים ואופיו התחסן והתחשל. הוא התמודד עם הקשיים הרבים, הפנימיים והחיצוניים, ובאחד הימים לבש מדי-צבא; זה היה בנובמבר 1961, שנת סיומו את בית-ספר התיכון בהצטיינות. אהוב היה על חבריו ומכריו. מחוסן בגופו ומחושל ברוחו גויס לצבא ועלה משלב אל שלב, חדור אחריות ורצינות והכרת תפקידו. תוסס ונמרץ, חביב ונבון – ואלה חיבבוהו על פקודיו ומפקדיו. התנדב לחיל-הצנחנים ומשם נשלח לקורס-קצינים אשר אותו סיים כחניך מצטיין. עם גמר הקורס הזה נשלח להדריך בקורס מ"כ בתפקיד מפקד-מחלקה בחטיבת "גולני". את שירותו בצבא סיים בדרגת סגן. לאחר סיום השירות נתקבל לטכניון העברי בחיפה בפקולטה למכונות (הנדסת מכונות) ובמשך שלוש שנות-לימודיו בפקולטה למד בהצטיינות וגילה רצינות ואחריות מתוך שאיפה לשלמות. במאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים, נקרא לדגל, כשם שהיה נקרא לעתים קודם-לכן, וביום הראשון לקרבות, הוא כ"ו באייר תשכ"ז (5.6.1967), נפל בקרב שנערך ליד חן-יוניס כשהוא פורץ בראש כוח אל עמדת-האויב. הוא נתקל באויב ונכנס עמו לקרב אחרי מסע ברגל של 16 ק"מ. במהלך הקרב נפצע אך על אף פצעיו המשיך להילחם והשמיד את העמדה ברימון. לאחר-מכן נפגע שנית ונפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול. לאחר נפלו צוין סגן קליגסברג לשבח על-ידי אלוף פיקוד הדרום על "גילוי אומץ-לב והעזה". ב"ספר הגבורה" בהוצאת אגודת העיתונאים בתל-אביב וניצולי ברגן-ברזן מתואר קרבו האחרון של אלכסנדר. כן הועלה זכרו בספרים "מחרמון עד סואץ" מאת דויד דיין ו"ששה ימי תהילה" לאביעזר גולן.
