fbpx
קלוגהפט, שמואל (שמוליק)

קלוגהפט, שמואל (שמוליק)


בן חיה ומאיר-זאב. נולד ביום כ"ב באלול תשל"ה (29.8.1975) בבת ים. אח למיכל, מוריה ומשה. שמוליק החל את לימודיו בבית- הספר היסודי הממלכתי-דתי "תחכמוני", המשיך בחטיבת הביניים בישיבת בני עקיבא אדר"ת וסיים בבית-הספר התיכון הטכנולוגי-דתי אמי"ת בבר אילן, במגמה הריאלית-ביולוגית. בתקופת לימודיו היה שמוליק פעיל במסגרת תנועת הנוער "בני עקיבא", בשבט "המבשר" בבת ים. שמוליק אהב את נופי הארץ ואתריה. הוא נהג לערוך טיולים רגליים לאורכה ולרוחבה, טיולי אופניים ואף מסעות סנפלינג הרפתקניים. תחביב נוסף היה עבודות יצירה והרכבה, אשר דרשו ממנו מיומנויות ידיים עדינות. שמוליק היה בן מסור ואוהב. ענייני המשפחה העסיקו אותו רבות והיו לו מקור לסיפוק והנאה. הוא העניק חום ותשומת לב ללא גבול, ודאג לסייע לבני הבית תוך התחשבות ורגישות לצורכי הזולת. עם סיום לימודיו התיכוניים הצטרף שמוליק לישיבת ההסדר "הר עציון" ובמסגרתה גויס לצה"ל בשלהי יולי 1994, אך בשל פגם בראייה נדחתה בקשתו להתגייס לחטיבת גולני. שמוליק, אשר ביקש להתמודד עם האתגר שבשירות כלוחם ביחידת חי"ר, במסגרתה, כך האמין, תהיה תרומתו בעלת חשיבות גדולה ביותר, מיאן להשלים עם הדחייה. הוא חזר ושטח את בקשתו בפני קציני המיון, עד שאושרה. בתום תקופת השירות הראשונה בחטיבה, בה עמד בהצלחה בכל המטלות שהוטלו עליו, הוכשר בתקופת השירות השנייה לתפקיד חובש קרבי והוצב בבית-הספר לקצינים, בה"ד 1. כוח רצון ונחישות ליוו אותו לאורך דרכו, הוא בלט במשמעת עצמית גבוהה, באחריות שבה ביצע את משימותיו וברצונו העז לתרום לכל מסגרת בה נטל חלק. חבריו, מוריו ומפקדיו, תיארו אותו כעלם רציני ועניו, אשר שמחת החיים שלו, טוב לבו ונדיבותו חיבבו אותו על הכל. מספר עליו בנימין קוסלובסקי, שהיה שותפו לחדר בישיבת ההסדר: "אחרי ששמוליק היה לחובש בצבא, היה מקפיד לחזור ולשנן את החומר שלמד… כאשר הייתי חוזר לחדר ושמוליק היה עסוק בקריאה של ספרי עזרה ראשונה, הוא היה מחביא אותם מתחת לשמיכה או לכרית, כדי שאני לא אראה שהוא מתעניין בנושא זה. כשהייתי שואל אותו, 'מדוע אתה טורח להסתיר את ההתעניינות שלך בעזרה ראשונה?' היה משיב, 'אין צורך שכולם ידעו שאני משקיע על מנת לעזור בעת הצורך…' מצד אחד, היה שמוליק מאוד שקט… אפילו מעט ביישן. נחבא אל הכלים. לא היה מכניס את עצמו בכוח לכל מיני דברים. אך מצד שני, מי שמכיר אותו יודע, שהיה מאוד פעלתן, כותב ויוזם, מארגן דברים וכל הזמן מעורב בפעילויות. על פניהן נראו התכונות כסותרות, אך אצל שמוליק זה היה מאוד ברור: הוא היה פועל, יוזם ומארגן – אבל עשה הכול בשקט ובצנעה…". גם בתקופת הצבא עסק שמוליק בפעולות התנדבות שונות. הוא היה פעיל במד"א, ליווה טיולים כמאבטח, ובשעותיו הפנויות סייע לתלמידים צעירים בלימודים של מקצועות הקודש. הוא הפגין בקיאות רבה בטעמי המקרא ושימש כקורא בתורה, בקיא ומצטיין, בבתי כנסת רבים בעירו. כאשר היה מגיע לבית הוריו לשבתות, נהג לומר דברי תורה להנאתם של בני הבית. שמוליק היה שוקד על כתיבתם בלילה שלפני הביקור, עד שנראו לו מספקים דיים, לחדש ולהעשיר את עולמם של שומעיו. לאחר שירותו הצבאי תכנן להתחיל בלימודי מחשבים באוניברסיטה. ביום י"ח בניסן תשנ"ז (25.4.1997) נפל שמוליק בעת מילוי תפקידו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, שתי אחיות – מיכל ומוריה, ואח – משה. לאחר נפילתו, נמצא עיזבון ספרותי מגוון של מאמרים ודברי תורה שהשאיר אחריו. זכרו הונצח בערב זיכרון ולימוד בישיבת בני עקיבא אדר"ת בבת ים, במערך הרצאות ושיעורים קבועים, ובעלונים שבהם מופיעים גם דברים פרי עטו. ביום הלווייתו ספד לו הרב יעקב פישר, משגיח ישיבת ההסדר: "איש של שקט, איש של סוד, איש של ענווה ואיש של עוז. בן תורה אמיתי, חרד לדבר ה' – זו הלכה… תלמיד חכם אמיתי היית. כל רבותיך משבחים את סקרנותך ואת שקדנותך, ואת השאיפה העצומה לדעת, להבין ולהעמיק חקר. כולנו ראינו בהשתאות את המאמצים הרבים שהשקעת בתלמודך… מעולם לא ניתן לנו, בחייך, לספר שבחים שבך בפניך, לא היית מניח לנו… להיפרד נבקש מצעיר יקר וטוב. צעיר, שחזותו אומרת רוך ועדנה ופנימיותו עזות ואופי נחוש…" בערב לימוד לזכרו, קרא אחיו דברי פרידה אשר כתב: "את אחי אנוכי מבקש/ את אחי שיצא לטיול ארוך ארוך ועוד לא חזר/ אחי שמעד באמצע המסלול – או בעצם עוד בתחילתו/ והשאיר אותנו להמשיך ולשאת אותו על גב זכרוננו עד סוף הדרך/ עד יום אחרון – הוא לא, הוא לא ילך עוד לצדנו. את אחי אנוכי מבקש/ את אחי, את אשתו, את בניו ובנותיו ובניהם, כל המשפחה/ שלא תהיה לו ולא תהיה לנו בתמונות הבאות באלבום המשפחתי/ יהיה חסר לנו שם בתמונות חיוך אחד גדול גדול. את אחי אנוכי מבקש – את אחי שאהב את החיים, והחיים ידעו לאהוב אותו עשרים ואחד אביבים, שבעה ירחים, ועוד עשרים וארבע יממות ועוד שעה וחצי – וזהו." ספר מדעי בשם "שערי שמואל" ראה אור ובו מיצירותיו של שמוליק וכן מאמרים לזכרו העוסקים באספקטים שונים של ארץ-ישראל.

דילוג לתוכן