בנם של רותי ואברהם. נולד ביום ט' בחשוון תשמ"ז (11.11.1986) בנתניה, אח לחגית ודקלה. שמות החיבה של רפאל היו רפי או רפול. הוא נולד אחרי שתי בנות שהצעירה מביניהן הייתה גדולה ממנו בשש שנים. מאז שהיה תינוק נהגו אחיותיו לנשקו ולחבקו, וריפדו את אחיהן בהמון אהבה. רפי היה ילד מנומס מאוד, חייכן, טוב לב ובעל מזג נוח, מעולם לא התלונן על דבר. בכיתות א'-ב' למד בבית הספר "איתמר" בנתניה. אחר כך המשיך לכיתות ג'-ו' בבית הספר "תפוז" בפרדסיה. המורים העריכו אותו משום שהיה תלמיד ישר ונבון מאוד. הוא כיבד את מוריו ומעולם לא התחצף. למעשה, כשדיבר עם המורות השפיל את מבטו. בחטיבת הביניים ובתיכון למד בקריית החינוך הניסויית "דרור" בצומת "דרור". רפי צמח בקומתו והתנשא לגובה מטר ותשעים. הוא היה בלונדיני בעל עיניים כחולות. נער דייקן, בעל יושרה פנימית, שמחת חיים וצניעות. בזכות כל אלה, ובזכות יופיו החיצוני והפנימי, התקבצו סביבו חברים רבים. רפי ידע לחבר בין מעגלי חבריו השונים שאותם הכיר בנסיבות חיים שונות. הוא איחדם והיה מנהיג החבורה. רפי טוב הלב לא יכול היה לסבול מתיחת ביקורת ונהג לומר, "אל תלבינו פני חבר ברבים". הוא עזר לחבריו, ובנדיבות חלק עמם את הכסף שקיבל לבילויים. רפי היה מכור לכדורגל, העריץ את קבוצת "בית"ר ירושלים", וכאוהד מושבע לא החמיץ אף משחק. הוא עצמו התאמן באופן פרטי בכדורגל אצל המאמן חיים לוין, שוער נבחרת ישראל בעבר, ושיחק כדורגל בקבוצות "הפועל פרדסיה", "רמת השרון" ו"רעננה". בגיל שבע-עשרה היה שחקן בליגת הבוגרים של רמת השרון, ומדי עונה זכה בגביעים בתחרויות כדורגל. את פעילותו בכדורגל הפסיק לטובת הגיוס לצה"ל. הוא התגייס ב-6 בפברואר 2006, ושירת כחייל בחיל כללי באלמ"ר (אגד לוגיסטיקה מרחבי). מאחר שהיה כדורגלן מקצועי, הופנה לשירות בחיל החימוש, אולם החליט שהוא בוחר להיות לוחם בחטיבת "גולני", ולטובת השירות הקרבי אף ישב עשרים ואחד יום בכלא על סרבנות ליציאה לקורס בחיל החימוש. הוא ביקש הקפאת שירות והמתין בבית עד גיוסו מחדש ל"גולני". מפקד המחלקה סגן בן מנספלד, מגדוד 13 של "גולני", כתב למשפחת קיסוס: "… בשיחת ההיכרות הראשונה שלי איתו הבנתי שמולי עומד חייל עם מוטיבציה רבה מאוד לשרת בצבא בכלל וב'גולני' בפרט. בחור רציני מאוד אבל גם שטותניק לא קטן, חולה כדורגל, רוצה לתרום המון מעצמו, ובקיצור גולנצ'יק אמיתי! אבל מכל הדברים שעליהם דיברנו בשיחה הכי חשוב היה לרפי להיות נגביסט! הבנתי שיש לי עסק עם 'מורעל' כמו שאומרים אצלנו. התחלנו את הטירונות בנובמבר 2006. היו אימונים מאוד קשים פיזית וגם מנטאלית. החורף הקשה לא עזר במיוחד ובשטח מתחת לאוהלי הסיירים היה קר ורטוב. רפי מכיר חברים חדשים שאט-אט עם ההסתגלות לקשיים שבצבא ובאימונים נהיים אחים. בשבוע ההסמכות, לפי בקשתו, קיבל רפי את ה'נגב' כפק"ל. ה'נגב' הוא מקלע המייצר אש מרובה ובקצב מאוד מהיר… אולי הנשק הכי חשוב בשדה הקרב. להיות נגביסט זה אומר המון אחריות. חייבים להיות בכושר מצוין מכיוון שמשקל הכלי והתחמושת הוא רב ומשום שעל הנגביסט להיות תמיד הראשון כדי שאף אחד לא יפריע לו. צריך להיות מחובר לקצב הלחימה ולרציפות של הדילוגים וההסתערויות. בקיצור, זו משימה לא פשוטה בכלל. ידעתי ישר שרפי 'יאכל את זה בלי מלח'. בחור עם מוטיבציה כזאת לא ראיתי בשנתיים שאני מפקד בצבא. עוד לא פיקדתי על אף אחד שרץ וזחל עם המקלע הזה כמו רפי! התרגילים היו מושלמים והמטרות מלאות בחורי הקליעים. ובסוף כל תרגיל רפי היה חייב להזכיר לי: 'המ"מ אתה לא מבין כמה שאני שמח שנתתם לי להיות נגביסט!' או 'המ"מ אתה יודע שהגשמת לי חלום!' בזמן שכל זה מתרחש, הפציעה של רפי מימי הכדורגל מחמירה. הוא נושך שפתיים ולמרות הכאבים הרבים הוא ממשיך להיות מהמובילים במחלקה ומושך אחריו את חבריו במסעות תמיד מתחת לאלונקה ותמיד ראשון עם ראש מורם. אני מכיר את הפציעה ומנסה לתת לרפי תקופה של מנוחה. הוא מסרב ואינו מוכן לוותר ולראות את חבריו עובדים כשהוא נח. רק כאשר הכאבים נהיים בלתי נסבלים מפסיק רפי את האימונים ואנו מבינים מהממצאים של הרופאים שלא תהיה אפשרות שרפי ימשיך את מסלולו כלוחם ב'גולני'. אני מאוד מאוכזב ואני מבין שחטיבת 'גולני' איבדה את אחד הלוחמים הכי טובים שהיו לה. אני זוכר את רפי בתקופה זו וזאת הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר אותו בלי החיוך השובב שלו על הפנים – גם הוא היה מאוד מאוכזב. בתחילת האימון המתקדם, במהלך שבוע אימונים בלחימה בשטח בנוי, רפי עוזב את המחלקה סופית לאחר חודשי אימון מפרכים – ארבעה חודשים בהם הוכיח כי הוא בחור מצוין עם רצון עז לתרום למדינה שלו וחבר טוב שדואג לחבריו. נהניתי מאוד להיות המפקד של רפי, למרות שזו הייתה תקופה קצרה יחסית". רפי שירת ב"גולני" במשך חצי שנה, עד שפציעה בברכו מימי מגרש הכדורגל החמירה ביותר והוא נאלץ לעזוב את "גולני", ולוותר על שאיפתו זו. הוא הועבר לחיל הקשר, והמתין לניתוח ברגל, אותו לא זכה לעבור. רפי נותר אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל האהובה עליו בית"ר ירושלים ולא הפסיד ולו משחק אחד. במשרד שבו שירת תלה את דגלי הקבוצה. הוא אהב את החיים כמו בני גילו, מסיבות ובילויים היו חלק מרכזי בחייו. את הבקרים נהג להתחיל עם כוס קפה, לשבת עם חבריו ליחידה, ובשיחות הזכיר את בני משפחתו וחבריו. דברים שכתבו מפקדיו וחבריו ליחידה באוקטובר 2007: "רפי… חסרונך כה מורגש בקרב חבריך ומפקדיך ליחידה, כבר מהרגע שהגעת אלינו היית אהוד על כולם. חוש ההומור שהתברכת בו גרם לנו לחייך ולצחוק לעתים קרובות. היית אחראי ומאוד מסור לעבודתך, לעתים גם את הפסקות הצהריים נהגת לקצר ולשוב למשרד להשלמת המשימות. גילית מוטיבציה רבה והקפדת למלא כל משימה אשר הוטלה עליך על הצד הטוב ביותר. אלינו הגעת מ'גולני' עקב פציעה, ובהתחלה היה קשה לך להסתגל לעובדת היותך תומך לחימה ולא לוחם מהשורה הראשונה. לא ידעת כיצד תסתדר עם כל הניירת, הטפסים והטלפונים הקשורים למערך השלישות. למרות חששותיך עשית זאת באופן הטוב ביותר ובאופן ראוי להערכה…" טוראי רפאל קיסוס נפל בעת שירותו ביום כ"ז בתשרי תשס"ח (9.10.2007). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות. כתבה לזכרו דודתו איריס בלומנפלד: "פנים צחורות ומאירות, / חיוך ממזרי ושובב, / מבט סקרן ותמים, / עיניים כשני מפלים זכים כצבע השמים ביום שמש בהיר, / בסתיו שובים אותך אליו… // גם אחרי ימים ולילות שלושים, / אנו מתקשים וכואבים מדי להבין את גודל הריק שנוצר כשעזבת, / שלושים יום בהם הדמעות צורבות וחונקות את גרוננו ושואלות אותה הנשימה למה? למה? / ואיך נפרדים מפרח כה צעיר ויפה? / שכולו פקעות וגבעולים דקים שאין הוא חווה כל גשם, שנעקר באיבו / בטרם שורשיו הסתגלו לאדמה. // אותו העצב שהשאיר אותנו בדממה חוזר וחודר אל נפשנו מודיע מחדש בכל בוקר על לכתך… // […] נזכור את החיוך, / נזכור את המבט, / נזכור אותך כנער לעד//". שנתיים לאחר נפלו נולד אחיו יהונתן.
