קיסוס, אליהו (אליק)
בן רחל ושלמה. נולד ביום ל' בשבט תש"ו (1.2.1946) בעיר לרש שבמרוקו הספרדית, שם החל לימודיו בבית-הספר היסודי ורכש ידע בשפות ספרדית, צרפתית ואנגלית. בשנת 1956 עלה ארצה עם משפחתו. המשפחה השתקעה במושב ברק שבעמק יזרעאל ואליהו המשיך לימודיו היסודיים בבית-הספר המקומי וסיים אותם בבית-הספר התיכון 'חוות-לימוד' ליד עפולה. תמיד זכר את תקופת לימודיו כשנים השלוות, השקטות והיפות ביותר בחייו. באוגוסט 1963 גויס לשירות חובה בצה"ל, ובתום הטירונות נשלח לקורס קשר אלחוט, מקצוע שריתק אותו והוא הצטיין בו. אליהו עבר אימוני צניחה ובשנת 1965 נשלח לקורס קציני קשר. לאחר שסיים בהצלחה את הקורס הועלה לדרגת סג"מ והוצב בחטיבת גולני, תחילה כסגן מפקד פלוגה ובהמשך כמפקד פלוגה. במלחמת ששת-הימים השתתף בקרבות בג'נין, בשכם וברמת הגולן. בתום המלחמה הועלה לדרגת סרן ונתמנה מפקד פלוגת קשר חטיבתית בצמח. בשנת 1969 נישא לאיה ועבר להתגורר בחיפה (עיר שאהב מאוד) ובשנת 1970 נולד בנו היחיד אסף. במלחמת יום-הכיפורים לחם בתעלה ובסואץ ולאחר המלחמה הועלה לדרגת רס"ן ונתמנה לקצין קשר אוגדתי. בתחילת 1974 התגרש מאיה. בהמשך שירותו הוצב כמפקד קורס קציני קשר אלקטרוני וראש ענף אימון יחידות בבסיס הדרכה. בשנת 1978 שירת כמג"ד קשר, ובאותה שנה השתחרר מצבא הקבע ויצא לחיים האזרחיים כדי לגדל את בנו. עם פרישתו קיבל הערכות מפקדיו: "קצין מסור ביותר, בעל רמה מקצועית גבוהה המתפקד כהלכה". אליהו המשיך לשרת במילואים ונטל חלק במלחמת שלום-הגליל. בשנת 1984 חזר לשירות בצבא הקבע. הוא הועלה לדרגת סא"ל ונתמנה ראש אימון יחידות קשר ואלקטרוניקה. באותה שנה נשא שנית אישה – את ליאורה. בשנת 1986 חלה במחלת כליות קשה ואושפז בבית-חולים. למרות מחלתו הקשה הוא ניסה להמשיך ולמלא את תפקידו עד שכוחותיו לא עמדו לו ואז יצא ללימודים באוניברסיטת חיפה במסגרת הצבא. כשהחמירה מחלתו ונשקפה סכנה לחייו, החליטו רופאיו להשתיל בו כליות והוא נרשם באופן עצמאי וללא עזרת איש בשלושה בתי-חולים בארץ ובבית-חולים בבלגיה, אך לא זכה לכך. ביום כ"ה בכסלו תשמ"ט (4.12.1988) נר ראשון של חנוכה, נפל אליהו בעת שירותו. בן ארבעים-ושתיים היה במותו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחיפה. במכתב ניחומים למשפחה כתב מפקדו: "אליק היה קצין מקצועי, מסור לעבודתו. דרישותיו מפקודיו היו גבוהות, מותאמות לעקרונותיו בתחומי פיקוד וביצוע. נכונותו לוותר על נוחות אישית התבטאה בתקופה בה היה כבר חולה, והמשיך לתפקד במסירות, מתוך הכרת חשיבות השירות שבתפקידו".
