קיני, מתן
בן סיגלית ויהודה. נולד בכפר הירוק ביום ט"ו באלול תשמ"א (13.9.1981), אח צעיר לרעות. שמו השני – יעקב – ניתן לו על שם סבה של אמו. כשמתן היה בן שנה עברה המשפחה לאלוני-אבא, יישוב קהילתי בעמק יזרעאל. בשנת 1984 נולדה אחותו עפרה. שנתיים אחרי- כן עברה המשפחה לקיבוץ גונן, שם נולדו אחיו כרמל ואדר. ההצטרפות לקיבוץ לא היתה קלה עבור מתן, שהיה ילד ביישן ומסוגר, בעל אישיות ייחודית. הוא נקשר לחבר אחד מבני כיתתו, והחברות איתו נותרה אמיצה לאורך כל חייו של מתן. מתן התחיל את לימודיו בבית-הספר היסודי האזורי 'גומא' בכפר בלום, והמשיך ב'עמק החולה' – בית-הספר התיכון האזורי בכפר בלום. שיחק כדורסל כתחביב, ואף זכה במספר גביעים בטורנירים, אך לא העלה את התחביב לדרגת עיסוק שוטף. מתן אהב מוזיקה, ניגן בגיטרה, ואף השתייך במהלך פרק זמן מסוים ללהקה. מתן חיבב משחקי מחשב ודמיון, ואהב לשקוע בקריאה – בעיקר בספרי מדע בדיוני. כמו כן, נמשך מאוד למטוסים – קרא על הנושא ולמד אותו, כשהוא מטפח תקווה להגיע לחיל- האוויר כטייס. בגיל הנעורים, תקופת הסערות והמרדנות, החליט בעצה אחת עם הוריו על יציאה מהבית, ולמד תקופת-מה בפנימיית 'נווה צאלים' בהוד השרון, אך בגיל שבע-עשרה חזר הביתה, ניגש למבחני בגרות אקסטרניים בקריית שמונה, והצליח בהם היטב. בנובמבר 1999 התגייס מתן לצה"ל, כשבידו רשיון נהיגה שקיבל ימים ספורים קודם לכן. חלומו, להיות טייס, התבדה עקב ניתוחים באוזניים שעבר בילדותו. מתן בחר להיות לוחם חי"ר. ההתאקלמות בצבא לא היתה קלה, אך הוא מעולם לא ויתר לעצמו והצליח, גם בתקופות הקשות ביותר. את חופשותיו חילק מתן בין הבית לבית חברתו, מגל, שהתגוררה בקריית שמונה. את החופשות אהב לבלות בנגינה בלהקה, בריקודים (תחום שהצטייין בו) ובבילויים שונים. ביום י"ב בחשוון תשס"ב (29.10.2001) נהרג מתן בתאונת-דרכים, בדרכו מבית חברתו בקרית שמונה לביתו בתום חופשה. בן עשרים היה בנופלו. מתן הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקיבוץ גונן. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות ואח. מפקד היחידה כתב להורים: "…בנכם לא היה 'עוד חייל בפלוגה'. מספרים שהיה מהבולטים ביותר – בעיקר בזכות אופיו המיוחד, שמחת החיים הרבה שאפיינה אותו, המוטיבציה הגבוהה וחוש ההומור המפותח… מתן יחסר מאוד ביחידה, הן כאדם והן כלוחם…" ספדה למתן מירה, שליוותה אותו בעת חינוכו בקיבוץ: "שום דבר בחייך לא בא לך בקלות, מלבד מותך, שבא בקלות בלתי נסבלת… השנים האחרונות היטיבו איתך. מוזיקה, בגרות, צבא, אהבה, ואת מקום העצב תופסת שמחה. פרחים כמוך, מתן, נפתחים לאט. כמה עצוב, שממנת האושר טעמת כה מעט…"
