קימוביץ, זלמן-צבי

זלמן-צבי, בן מרים וישראל, נולד ביום י"ט באלול תש"ז (4.9.1947) בקיבוץ עברון. יחד עם קבוצת "רימון" עבר את כל שלבי הגידול במשק – למן הפעוטון ובית-הספר היסודי, ועד לסיום הלימודים בבית-הספר התיכון "אשרת" בקיבוץ. בשעות הפנאי שיחק בכדורגל, עסק בדיג תת-ימי והדריך קבוצות נוער. סיפרה עליו חנוש, בת קבוצת "רימון": "זלמן אף פעם לא ויתר, לא הקל על עצמו, לא סטה למען הנוחיות ולמען הפשרה. כשאמרנו עליו שהוא עקשן, הייתה זו עקשנות של דבקות במטרה. תמיד תמיד דבקות במטרה, בכל דבר שעשה, בכל יום שחי. הייתה לו דרך, שאותה סלל בעצמו ואחרי עקרונותיה מילא בנאמנות. קשה להיות שונה, וביחוד קשה במסגרת חיים משותפת כמו זו של הקיבוץ. אך זלמן היה כזה. היה לו עולם עשיר כל כך, שלא יכול היה להקריב אותו למען הסדר הטוב, למען מה שמקובל על כולם. הוא אהב את הטבע, אהב להתבונן בו ולהתייחד עם עצמו. היה לו גם אוסף של פרפרים. הוא הכיר צמחים, ציפורים; היו לו מקומות סתר בהם היה מתבודד ורק הוא ידע לזהותם. בבית-הספר נחשב לתלמיד המצטיין ביותר. הוא היה בר-סמכא בכל הנוגע למקצועות הריאליים, ואפילו בתחום ההומניסטי היה חזק. מקובל היה לבוא אליו ולבקש הסבר לבעיה שלא הובנה. ואם הפיתרון לא בא בקלות, לא נרתע מעולם לעבור את כל הדרך עד הניצחון. נדמה שוב, כי הדבקות במטרה היא זו שאפיינה את זלמן – בדברים קטנים כבגדולים. לפעמים היינו אומרים עליו 'איזה קשוח הוא'. אבל ה'קשוח' הזה, כשיצא להדריך נערים בנהריה, עשה עבודה נפלאה. חניכיו כל כך אהבוהו עד שהפך להם 'כותל' לכל בעיה. קשיחותו התגלתה כתכונה, שהיה משליך אותה על עצמו בלבד. לעולם לא על האחרים". זלמן גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורס למקצועות הטנק, וקורס מפקדי טנקים. מאחר שהצליח יפה בתפקידיו נשלח לקורס קצינים, ואחרי כן השתלם בקורס לקציני שריון. בשנות שירותו הספיק להשתתף במלחמת ששת-הימים, בפעולת כראמה ובפעולה בגשר עבדאללה. באותה תקופה החליט לשנות את שמו מזלמן לצבי. הוא הודיע על כך לחבריו מימים עברו וסיכם את הדברים כעובדה, על אף הפתעתם. בצבא הוכר כצביקה. בראשית אוקטובר 1969, כאשר הגיעה עת שחרורו מהשירות הסדיר התנדב לשירות הקבע לתקופה של חודש אחד ואחר-כך שב לקיבוצו. במשק התחיל לעבוד בענף ציוד-כבד, אך חלומו הגדול היה ללמוד אלקטרוניקה בטכניון בבוא היום. כחודש לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים נטל את חסכונותיו ויצא לטייל בחוץ לארץ. ימים יפים בילה באירופה ואף תיאר אותם במכתבים נלהבים שכתב להוריו. גם חברו שנלווה אליו, סיפר שהטיול היה מוצלח מעל לכל המשוער. כשנודע לצביקה שפרצה המלחמה ביום הכיפורים, עלה על המטוס הראשון שיצא מציריך ללוד והגיע לארץ. הוא לא שב הביתה, אלא נסע מיד דרומה, הצטרף ליחידת שריון והשתתף אתה בקרבות נגד המצרים בחזית סיני. על מהלך קרבות הבלימה מספר חברו מישל: "כאשר התארגנו לתזוזה ביום ראשון, שבוע לאחר תחילת המלחמה, בא צביקה ובלי לדבר הרבה הניח את חפציו בתוך הטנק. הוא הציג את עצמו כמ"מ וביקש לשבת בתא הפיקוד. בינתיים סיפר לנו על הטיול הנפלא שעשה בחוץ-לארץ. הוא קיווה שימשיך אותו לאחר המלחמה. בשעת הקרבות נהג לעמוד כשראשו גלוי. הוא לא פחד". במהלך קרב שהתחולל ביום י"ט בתשרי תשל"ד (15.10.1973) פגע בו פגז והוא נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ עברון. השאיר אחריו הורים, שתי אחיות ואח. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "צביקה היה חייל מסור, קצין מצוין וחבר למופת. כל מי שהכירו – אהבו;" כתב מפקדו: "צביקה היה אהוב על כולם בחביבותו הרבה, בכנותו ובביטחונו העצמי. הוא שימש דוגמה ומופת לפקודיו ולחבריו". המשפחה הוציאה לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו.