קיטייגורודסקי, סימון (סניה)

בן בוריס ואיסיה. נולד ביום כ"ז באלול תש"י (9.9.1950) בקייב שבאוקראינה. אביו שירת באותו זמן בצבא-הקבע הסובייטי במזרח-הרחוק. אמו, בוגרת מיכללה פדגוגית, חזרה אל משפחתה לקייב כדי ללדת את ילדה השני. מששוחרר האב מן השירות, בשנת 1955, בא גם הוא להתיישב בקייב. בשנת 1957 התחיל סניה ללמוד בבית-הספר מס' 33, בו למדו בזמנם אביו ואמו באותה כיתה, וכן גם אחיו הבוגר. כבר באותה תקופה התבלט כצעיר נבון ופיקח, וההתבטאויות ה'פילוסופיות' של הנער עוררו לא-פעם התפעלותם של קרוביו ושל בני-סביבתו. בבית-הספר העדיף לקרוא 'מתחת לשולחן' דוקא את הספרות ה'לא-מומלצת', ואילו בלימודי-החובה השגרתיים לא מצא עניין מיוחד. חבריו – יהודים ולא-יהודים כאחד – התייחסו אליו בחיבה יתרה, בזכות אופיו הנוח והשקט, ורחשו הערכה רבה לשיקול-דעתו הבשל. בשנות-לימודיו האחרונות בגימנסיה ובמיוחד בהיותו סטודנט – התגבשה בקרב חבריו הקרובים קבוצה, אשר החלה לגלות עניין בנושא היהדות ובמיוחד בהיסטוריה של עם- ישראל. הצטרפותו לחוג זה באורח פעיל קבעה את גורלו בעתיד. בתום חמש שנות-לימודים במכון למשק ולכלכלה לאומית בקייב התגייס סניה לשירות- החובה בצבא האדום. באותו זמן עלה וגאה גל ההתעוררות הציונית ברוסיה, ואחיו הבוגר, שאף הוא סיים מוסד ללימודים גבוהים בשנת 1972, ביקש היתר לעלות לישראל. משקיבל היתר זה, יצא למקום-שירותו של סניה כדי ליטול ממנו ברכת-פרידה. האחים עתידים היו לשוב ולהיפגש על אדמת המולדת הנכספת, בנמל בן-גוריון, בשנת 1974, אך לא לפני שסניה סיים את שירותו. באמצע 1973 עלתה גם האם (שבינתיים נפרדה מבעלה) לארץ., ובראשית מאי 1974 בא סניה בעקבותיה בארץ רכש סניה בלא קושי מיוחד את השפה העברית, לאחר משך-לימודים באולפן 'בת-גלים' שבחיפה. הוא החליט ללמוד לקראת תואר שני באוניברסיטת תל-אביב ונתקבל לחוג לכלכלה. עד לפתיחת שנת-הלימודים מצא עבודה בחברת-שמירה כדי לסייע למשפחה בצעדיה הראשונים בארץ. גם במשך הלימודים עבד במקומות-מספר, בייחוד בבנקים. הוא התגורר במעון הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב. לצערו נתקל בבעיות של קליטה והשתלבות בחברה החדשה, והוא החליט להפסיק את לימודיו ולמלא את חובתו לצה"ל. תוך כך עשה תכניות לשאת בקרוב לאישה את בחירת-לבו. במאי 1976 שנתיים לאחר עלייתו לארץ, לבש סניה את מדי צה"ל והוצב לחיל-ההנדסה. הוא התבלט כחייל ממושמע, עשה את כל המוטל עליו בלא לרטון ובלא להתוכח. על-אף- הבדלי-הגיל בינו לבין חבריו לשירות ידע למצוא שפה משותפת עם שאר החיילים ולא איבד את עשתונותיו גם ברגעים הקשים, שמשך-הטירונות מזמן לעתים. על-אף שעדיין היו לו מגבלות-שפה מסוימות, קלט את ההסברים בנושאים החדשים לגביו. כחמישה שבועות לאחר התגייסותו – ביום ט"ו בסיון תשל"ו (13.6.1976) נפל סניה בעת שירותו. הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אם ואח.