בן חגית ויואב. נולד ביום ח' בחשוון תשל"ו (10.10.1975) בקיבוץ נגבה כבן הזקונים, ולו ארבע אחיות – סיון, עדי, שרון ושחר. תומר החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר היסודי "אמירים" בגליל, המשיך בבית-הספר היסודי בקיבוץ נגבה, ועבר לתיכון האיזורי "צפית" בקיבוץ כפר מנחם, בו למד במגמה הריאלית. תומר היה אדם סקרן, חייכן ושמח, שהצטיין בלימודיו ובלט משכמו ומעלה בכל קנה מידה. תומר התברך ביצירתיות שופעת וניחן בכשרון ציור מהולל. ביד אמן "שרבט" קריקטורות שביטאו את שמחת החיים שלו ואת תבונתו. היה אדם צנוע ורגיש ושמר בקנאות על פרטיותו. ממשפחתו החמה והאוהבת שאב תומר את ערכי הנתינה ללא גבולות, כיבוד הזולת ואהבת האדם. קשר עמוק ומיוחד נרקם בינו לבין אחותו, שחר. כשהעניק לה במתנה את הספר "מאה שנים של בדידות", לרגל טיסתה לטיול בחו"ל, כתב לה: "מה אני אכתוב לך? את חייבת ליהנות, כי חייבת להיות סיבה טובה לפחות כמו זו – כדי שתהיי רחוקה מהאח הנפלא שלך…". תומר היה חובב טיולים מושבע, למד ג'ודו, היה שחקן פינג-פונג מצטיין, אך יותר מכל בלט במעורבותו החברתית ובכושר המנהיגות שלו. בצעירותו, הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" ולימים היה למדריך בתנועה. בהיותו כריזמטי ורודף שלום, פעל רבות ליצירת הידברות בין נוער יהודי, ערבי ופלשתיני וארגן סמינרים לבני נוער. מספרת חברת הקיבוץ, חברת הכנסת, ענת מאור: "במפגשים אלה הטביע תומר את החותם של בניית גשרים ודיאלוג עם הפלשתינים, רקמת חיים של כבוד ואמון". תומר נבחר להשתתף במחנה שלום בספרד, בו השתתפו בני נוער אירופאים, ישראלים ופלשתינים. לאחר שלוש שנים הרצה בכנס שלום בינלאומי שנערך בשוודיה, כמייצג את מחנה השלום בארץ ואת תנועת "שלום עכשיו" אליה השתייך. בסיום לימודיו, יצא להדרכה (שנת י"ג) בקן מרכז של "השומר הצעיר" בירושלים. בסיום תקופה זו כתבו לו רבים מחניכיו שזו היתה להם השנה המשמעותית ביותר בחייהם. באותה שנה יצר קשר עם פיקוד הנח"ל והציע להם להקים גרעין נח"ל שיורכב כולו ממדריכי י"ג של "השומר הצעיר" ויתגייס לאחת היחידות החטיבתיות של הנח"ל. בד בבד, עסק בשכנוע חבריו להתגייס כצוות לפלוגת ההנדסה של הנח"ל. לאחר שהתגבש הגרעין, החליטו חבריו לקרוא לו "גרעין תומר" על שמו של מי שדחף, יזם וארגן. בסוף חודש נובמבר 1995 התגייס תומר לצה"ל ואת אימוני טירונות היחידה סיים כחניך מצטיין. כמתוכנן, שירת במסגרת פלחה"ן של חטיבת הנח"ל. גם בשירותו הצבאי בלט תומר בעוצמתו הרבה. הוא זכה לכינוי "פיקאסו" בפי חבריו, על שום יד האמן שלו. עתידו בצבא היה פתוח בפניו – הוא תכנן לצאת לקורס מ"כים ואחר כך לקורס קצינים, ורקם תוכניות גם לעתיד, מתוך רצונו להמשיך ולהשפיע חברתית. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם תומר. הוא נטמן בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ נגבה. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הותיר הורים וארבע אחיות. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "תומר, זכרונו לברכה, שירת כלוחם בפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. תואר על ידי מפקדיו כחייל משכמו ומעלה, ממושמע ומסור, שמילא את תפקידו במקצועיות והקרין ביטחון לסביבתו. הפגין נכונות לעזור ולסייע בכל עת, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מפקד יחידתו כתב למשפחה: "תומר היה הכוח המניע של הצוות, מנהיג טבעי, שהכול שוחרים לפתחו, לייעוץ, הדרכה ומלה טובה בשעת לחץ ומצוקה. תומר היה הלב של הצוות ועיקר יכולתו בא לידי ביטוי בשעות לחץ, בהן בלט באופיו הנינוח שהרגיע והשרה ביטחון בצוות". לאחר האסון התפרסמו כתבות נרחבות בעיתונות ובאחת מהן סופר על תומר וחבריו הטובים סמל עידן מינקר וסמ"ר תום כיתאין, שהתגייסו לאותה יחידה ועלו על אותו מסוק. קיבוץ נגבה הוציא חוברת זיכרון ובה מכתבי חברים המתארים את דמותו של תומר לאורך שנות חייו בקיבוץ. אביו כתב: "את חייך פסעת בנעלי גומי רכות – כשאוושת מחיאות הכפיים (אליה היית חרש) ליוותה אותך בכל מקומותיך. חרישי, מהיר, מעמיק וכל כך יצירתי – אני זוכר את ארמונות בבל שהיית בונה בלגו כשהיית בן חמש. וכשאני, שנתקנאתי מעט, הייתי מנסה מדי פעם לבנות ארמון משלי – ניסיונות מתסכלים היו וחדלתי – וגם ידעתי מאז." חבר קיבוצו כתב: "תומר הינו גבר מרשים, חזק ועדין גם יחד. גוף רזה וחזק, עטוף בשרירים מחושלים וארוכים ועיניים שתמיד אמרו לי שאין מה לפחד, כי לא משנה איזה רעות יבואו, הילד פלא מהתמונה על הדשא, הילד שיוצר בכל חיוך של תומר, הילד הזה תמיד יהיה שם, ואף כוח בעולם לא מסוגל להרע לו". בת קבוצתו כתבה: "לימדת אותי, עם החיוך שלך, לדעת ליהנות מהחיים ולשמוח כל עוד אפשר וגם כשקשה. עם הערכים שלך ויחסך הטוב לזולת, להעריך ולכבד את כל מה ומי שנקרה בדרכי. עם אהבתך לטבע. אסתטיקה ויופי, לדעת לשמוח גם ממראה דשא ירוק ופרח פורח. ועם המסירות הרבה שלך לצבא והדבקות במשימה, לדעת להיות גיבור, גם כשלא תמיד הנפש חזקה דיה. ועכשיו, תומר יקר, אתה מלמד אותי את הקשה מכל, אך הפעם בלעדיך. אתה מלמד אותי את מה שעשית תמיד – להסתכל קדימה". משפחתו הוציאה לזכרו ספר המתאר את דמותו, תמונות מחייו, קריקטורות שצייר ומכתבי חברים וקרובים. המשפחה החליטה גם להקים גן בוטני לזכרו.
