קיבוביץ, שלמה (קיבי, שלומקה)

בן רבקה ויצחק, נולד ביום ט"ו בכסלו תרפ"ד (23.12.1923) ברחובות, צאצא למשפחה ממייסדי המושבה. בהיותו בן שלוש נתייתם מאביו. שלמה למד בבית-הספר במושבה ובכפר הילדים מאיר שפיה, ואחר-כך הצטרף להכשרת "הנוער-העובד" בשפיים ובאפיקים. כשחזר לרחובות התמסר לפעולות ה"הגנה". היה פעיל ב"מחנות-העולים". ב-1940 התגייס לנוטרות בשדה התעופה תל נוף. בשנת 1941 התגייס לצבא הבריטי, הוצב בחיל התובלה, שירת ביחידה העברית להובלה 650 ועבר עימה ממצרים עד אירופה. עם חבריו הושיט עזרה רבה לפליטים. הקדיש להם את כל זמנו וחסכונותיו, דאג לאספקת מזונותיהם והוביל שיירות לחופי ההפלגה לארץ בהוליכו שולל את השוטרים. ידיעת השפה האיטלקית שרכש בקלות סייעה לו בזה ובצבא השתדל לקבל תפקידים שיאפשרו לו לעזור לפליטים. שלמה הצטיין במיוחד בפרשת "לה ספציה", כאשר השלטונות האיטלקיים, בלחץ הבריטים, עצרו את אוניית-המעפילים "פדה" ולא איפשרו לה להפליג לארץ. האונייה שוחררה רק לאחר שביתת-רעב ממושכת. בתום מלחמת-העולם שוחרר מהצבא הבריטי והתגייס מיד לחי"ש, בלי לדאוג לעצמו. חזון הגאולה והשחרור דחפוהו תמיד להקרבה. רגיל היה לומר: "האם לא אנו 'הצברים' צריכים להיות הנחשונים והמבצעים?" היה פעיל מאוד בנושאי הגנה ובמושבה נחשב למפקד המתאים לביצוע כל משימה אחראית ותמיד נחלץ ראשון. כשיסדו חבריו-לצבא את פלוגת הנהגים בנגב, לאחר הנחת צינור המים, הצטרף אליהם והוביל שיירות. עד מהרה יצאו מוניטין לג'יפ הלבן שלו שעבר את מרחבי-הנגב. הוא ידע להיחלץ מכל צרה. כמה פעמים נאסר על-ידי הבריטים ותמיד הצליח להימלט. היה שקט וצנוע ונערץ על חבריו וידידיו המרובים. כשפרצה מלחמת-העצמאות סופח ליחידת פלמ"ח. במשך כל חודש דצמבר 1947 נסע פעמיים ביום בראש השיירות מניר עם בג'יפ פתוח ללא שריון או אמצעי קשר. הוא לא נרתע מפני הסכנות שארבו לו בדרך והשרה מרוח הביטחון שבו על השיירה כולה. ביום כ"ט בטבת תש"ח (11.1.1948) הותקפה שיירתו ליד כאוכבה-שער הנגב. השיירה עברה והוא נשאר כמאסף. כדור פגע ברקתו והמיתו. גופתו נשארה זמן-מה בידי האויב. כעבור שבוע הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי ברחובות.