קיבוביץ, יצחק (“איצ’ה”)
בן יצחק ורבקה. נולד (כמה חודשים אחרי מות אביו) ביום כ' באדר תרפ"ז (23.3.1927) ברחובות, אשר עם מייסדיה וותיקיה נמנית משפחתו. למד בבית-הספר היסודי במושבה ולאחר-מכן השתלם בחשמלאות בבית-הספר "מונטיפיורי" שבתל-אביב ועסק במקצועו זה. בגיל אחת-עשרה חלה ולאחר ניתוחים שונים נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו הימנית, ולמרות זאת, לכשהבריא וגדל, היה פעיל באצ"ל עד שנת 1945, כשעבר לשורות ה"הגנה". היה בקיבוץ עין-גב ובקיבוץ דן, שם עבד כשומר-שדות ובגלל בקיאותו בשפה הערבית וידיעתו את מנהגי-הערבים היו יחסים טובים בינו לבין השכנים. בנפול אחיו שלמה בנגב במלחמת-הקוממיות (ביום כ"ט בטבת תש"ח – 11.1.1948) ביקשה האם את יצחק לחזור לרחובות. הוא עשה כן אך זכרו של אחיו שימש לו צו ועורר בו רוח של קנאות ועקשנות למילוי תפקידים שונים ואחראיים. מיד התגייס לצה"ל ושירת כקצין-חבלה ואף הדריך את חבריו בכך. לאחר-מכן עבר לחטיבת מחוז-השפלה בדרגת סרן בצבא-הקבע. נתמנה לאחראי על המלחמה בהסתננות בדרום ונודע לשבח על פעולתו זו. מתחילה היה עובר ממקום למקום במכונית או ברגל אך משהתקשה בכך התחיל משתמש במטוס וכך היה מגלה את האויב בכל מקום-מארב. מציאותו הורגשה בכל השטח ותמיד היה מופיע בזמן ובמקום כנדרש. מפקדיו וחבריו-לפעולה העריכוהו והעריצוהו. ביום ט' בטבת תשי"א (18.12.1950), בשעת מילוי תפקידו, נפל והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית בבית-הקברות ברחובות – על-יד קבר אחיו. הניח אשה ובת שנולדה ארבעה ימים אחרי נפול אביה.
