בן נטליה ואלכסנדר. נולד ביום ג' בחשוון תשכ"ט (25.10.1968) בסנט פטרסבורג, רוסיה (ברית-המועצות לשעבר). מישה למד בבית-הספר מספר 30 בעיר הולדתו, שם רכש חברים לכל החיים והושפע מאווירת בית-הספר. משסיים את לימודיו התיכוניים, בשנת 1985, התקבל ללימודים באוניברסיטה הפולי-טכנית בסנט פטרסבורג, ולמד בפקולטה למדעים טכניים, עם התמחות בפיזיקה ובמתמטיקה. נפשו של מישה הייתה נתונה מאז ומתמיד לישראל ולירושלים והוא ראה עצמו כפטריוט גדול. בשנה הרביעית ללימודיו בטכניון הצטרף לפעילות של הסוכנות היהודית ושימש כאחראי גיוס וכמארגן של קבוצות סטודנטים שנשלחו לעבודה בקיבוצים בישראל. בשנת 1987 נסע לווילנה, שם סייע בחשיפת שרידי הגטו היהודי והמשיך לעסוק בארגון משלחות של יהודים לארץ. בנובמבר 1989 עלה מישה לישראל והתיישב באזור ירושלים. לאחר שחרורו מצה"ל למד במכינה באוניברסיטה העברית בירושלים ועם סיומה החל בלימודיו בחוג למתמטיקה. לאחר שלוש שנים עבר לפקולטה למדעי הרוח ולמד פילוסופיה לתואר שני. במקביל, למד באופן עצמאי תכנות מחשבים. לפרנסתו עבד כמנהל צוות במספר חברות מחשבים גדולות, בתל-אביב ובירושלים, ותרם רבות להתפתחותן של כמה מחברות הסטארט-אפ. מישה התאפיין בידע נרחב ורב-תחומי. הוא נמשך לאמנות על סוגיה השונים – הרבה לצלם, אהב תאטרון, ידע להעריך מוזיקה ובלע ספרים, ועם זאת היה איש מדע שהתעניין במחשבים והתמחה בפיזיקה, כימיה ומתמטיקה. אך נפשו של מישה הייתה נפש של אמן ובשנת 1996 החליט להפוך את תחביב הצילום למקצוע, כי חש כי בכך טמון ייעודו האמיתי. הוא למד צילום מקצועי במרכז ללימודי צילום "דאדא" וכתלמיד חוץ למד באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל". בצילומיו התמקד בנוף ישראלי והתמסר כל כולו לעניין. מישה היה מסוגל לנסוע לים המלח ולשבת שם שעות עד שיתפוס את תמונת הנוף המושלמת בעיניו, והדבר היה נכון לגבי כל אחת מזירות ההתרחשות של מעשה האמנות שנטל בהן חלק. בשנת 2000 בנה מישה קן חמים ואוהב עם מירי, בת זוגו וחברתו לחיים. בשנת 2001 חבקו השניים את בתם אסתר ולא היה אב גאה ומאושר ממנו. חודשים ספורים לפני מותו עברו בני הזוג להתגורר בביתם החדש בשכונת טלביה בירושלים. מישה החליט ללמוד לתואר שני באמנות ולהיות מורה לצילום. הוא הספיק להציג שלוש תערוכות – בירושלים ובגלריה "לימבוס" בתל-אביב, אך את התערוכה האחרונה, ששקד על תכנונה ושאמורה הייתה להתקיים בגרמניה, לא הספיק להציג. בינואר 2003 יצא מישה לשירות מילואים שממנו לא שב. מישה, שהיה איש של שלום, שסבר שכל אדם זכאי לקבל יחס שוויוני וערכי, נפל בהיתקלות עם חוליית מחבלים בהר חריף, ליד גבול מצרים, ביום י' בשבט תשס"ג (12.1.2003). סמוך לשעה שבע בערב חצו שני מחבלים את הגבול וחדרו כמה עשרות מטרים לעומק שטח ישראל, סמוך לקיבוץ ניצנה. מישה, שעמד בראש הכוח, סיים סיור שגרתי באזור הגבול כשקיבל קריאת חירום ונתבקש לשוב על עקבותיו. כשהגיע עם הג'יפ למקום, הותקף הסיור באש המחבלים שארבו להם על ההר. מן הירי נהרג מישה במקום ושניים מחיילי הסיור נפצעו קל. לוחמי גדוד הסיור הבדואי שהוזעקו לאזור ההיתקלות הסתערו לעבר המחבלים והרגו אותם. על גופות המחבלים נמצאו מטען חבלה מוכן להפעלה, רובי קלצ'ניקוב ותחמושת. כן נמצאו בכליהם כארבעים מזרקים מלאים בתרופות הרדמה ובחומרים שונים, כנראה מתוך כוונה להרדים חיילים ולחטוף אותם למצרים. מישה היה בן שלושים וארבע בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אישה, בת בת שנה וחצי, הורים ואח – דימיטרי. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. חבריו של מישה הפיקו ספר לזכרו, המכיל מבחר מעבודותיו שצולמו בשנים 2000-1998. בספר משולבים הסברים של מישה לעבודות שהציג בתערוכות וכן דברים שכתבו חבריו. בדברי הפתיחה לספר כתב ספי: "עניין מוזר לכתוב משהו על חבר. עוד יותר מוזר, לעיני זרים. ועוד יותר, כשהחבר מת. ובכלל, כשהוא לא יכול היה לסבול את המחשבה לכתוב משהו על עצמו. לחבר הזה היה מזל. הוא השקיע בביטוי אמנותי. וידע שכל צופה יראה בעבודתו משהו אחר. זוהי תמציתה וגדולתה של האמנות, של החיים. הוא לא אהב את זה במיוחד, אבל אהב להתעסק בזה ולשחק עם העניין. אני מנסה לכתוב כאן משהו לחבר שלי. אבל במקרה הזה, שלא כמו במקרה שלו, אין שום גדולה בהבנה סובייקטיבית של הנכתב. מה שאני מרגיש, מה שאני חושב, כותב, כל זה צריך להיות מובן לפי כוונתי. זה לא ילך. הוא היה אומר: לא לזה התכוונתי. דבר מקובל הוא שהמשמעות היא בעיני הצופה. מעל לכול נכון זה לאמנות, שהיא התגלמות מושלמת של מדיום. החבר שלי עשה אמנות. אבל הייתה לו בעיה עם זה שכל צופה יפרש אותה כרצונו. הייתה לו בעיה עם זה שאיזשהו מבקר יפרש אותה כאמנות. לצורך העניין הוא התכוון ליצור הסחות דעת, כדי לגרום לכל הבאים לתערוכה מתערוכותיו, שלא להתרכז ביצירות שהציג. הייתה לו בעיה עם זה שמישהו יקרא את קורות חייו. הוא לא אהב את אין-ספור האפשרויות להעיר ולשקלל אותו כאדם וכיוצר, מן המלה הכתובה. קורות חייו, כתובים על ידו, היו קצרים ולא תיארו אותו. לי יש קצת פחות בעיה עם הדברים האלו. ויש לי גם האפשרות להתייחס לקורות חייו, במלואם, מאחר שהם הופסקו כעת. ובכל זאת את מה שאני כותב עליו, חייב כל קורא להבין לפי כוונתי בלבד. מה שאני מרגיש כלפיו, יכול כל פסיכולוג לנתח, אבל מה שהוא היה, זה מה שהוא היה. והוא אמר: גם לזה התכוונתי". תחת סדרת העבודות הנושאת את הכותרת "הלבנה" (the brick) מופיע ההסבר שכתב מישה והמלמד משהו על אישיותו האמנותית: "העבודה מכילה 16-14 צילומים בשחור-לבן, בגודל אחיד, בערך 120-100 סנטימטר, המודפסים מנגטיבים בפורמט גדול. הקבוצה הראשונה של התמונות מורכבת מ-10-8 צילומים של נוף, שלכאורה דבר לא מבדיל אותם מצילומי נוף רגילים, חוץ מפרט אחד קטן: באמצעה של כל תמונה, באותו מקום בערך, מונחת אבן קטנה – הלבנה, שהיא הגיבורה של העבודה. ממבט ראשון ניתן לחשוב שהימצאותה של הלבנה היא מקרית, אך התבוננות קצרה מגלה שבעצם מדובר כאן בתרמית ובסילוף. בכל תמונה ותמונה אותה אבן דהויה שהוכנסה למסגרת של נוף באופן מלאכותי, כאילו כדי להפוך משמעויות. 'זה שם' או 'זה היה שם' (צילום) נהפך ל'זה עדיין לא שם'. אבן חסרת משמעות פתאום הופכת לסמל, לאיום מרומז. הצופה יכול לחשוב על כביש חדש, בית כלא, אנדרטה לקורבנות של המלחמה הבאה, יישוב קהילתי עם גגות רעפים, התנחלות שמשקיפה על הנוף של הכפר הסמוך. אבל עדיין הוא יישאר עם תחושה, שנוכחותה של הלבנה היא מיותרת ואינה מחייבת. צילומי הסטודיו שמתערבבים בתמונות הנוף ומראים את הלבנה מכל ששת צדדיה, רק ממחישים את 'קנה המידה' של הסילוף. לא סמל אלא אובייקט צורני בלבד. צורניות נגד משמעות מדומה. קטן מול גדול. ממשיות נגד תרמית. ולבסוף, 'הדבר האמיתי' גם נמצא כאן. הלבנה מוצגת כאובייקט ש'מלווה' את הצופה, שהוא יכול לקחת אותה בידיים, להסתובב עמה בין התמונות, לגעת בה, לחוש במרקמה המחוספס, להוכיח לעצמו את מציאותה ואת אמינותה. הצופה יידרש להחזיר את הלבנה למקומה. העבודה הזאת מתוכננת כחלק ראשון בסדרה 'דברים', שבה עצמים שונים יצולמו בנוף הישראלי". כתבה מירי, בת זוגו של מישה: "בפעם הראשונה שראיתי את התמונות שצילמת – לא הבנתי מה זה בכלל. אני זוכרת שפתחת קופסת קרטון גדולה שבה הבאת את התמונות מהדפוס ופרשת תמונות גדולות על הרצפה בסלון. רצית את דעתי ולא הייתה לי שום הבנה או דעה בנושא. רק הרגשתי משהו שקוראים לו איכות במה שעשית. והיו הרבה ויכוחים – מה זה קונספט, למה זה חשוב כל כך ומה זה להרגיש במקום להבין. עכשיו אני מרגישה ומבינה שכל תמונה שצילמת וכל טקסט שכתבת היו ביטוי של אהבה. והאהבה הייתה טהורה, ללא תוספת של מאמץ או ניסיון להוסיף צורה או צבע. אף פעם לא הבנתי את זה תוך כדי עבודתך, רק כשהשלמת את זה היה אפשר לראות. ועכשיו אני מרגישה את אותה אהבה כלפיך וגם ממך. ולומדת ממך את אופן המסר – נקי, ללא תוספות. אני זוכרת שהמלה 'נקי' הופיעה בכל פעם כשדיברנו. עכשיו, כשאני רואה צילומים טובים, אני בוכה…". כתב ירון על מישה: "… דבר ראשון בבוקר זה סיגריה. אי-עישון מסוכן לבריאות. סיגריה, רצוי לפחות שתי קופסאות ביום, מאריכת חיים. הרי כל אדם נבון יודע שהדבר שהורג באמת הוא העצבנות. הסיגריה מוחזקת בין אצבעות כהות, ציפורניים קצת אכולות. תמיד קצת מלוכלכות באפר, בכתמי אספרסו, בשרידי חומר פיתוח. ידיים של ילד, בעצם". קטע אחר שכתב ירון מתייחס למותו של מישה, כביכול מנקודת מבטו: "… פוסטמודרניות, מן הסתם, זה לא. למות מכדור מתכת אמיתי שאדם ממשי מכוון ויורה אליך, כשמסתבר שבאותו רגע אתה בעצם חייל חמוש במדים, זה לא מהלך פוסט-מודרני. ומה אם באותו רגע אתה עסוק במחשבות על הסידורים האחרונים לתערוכת הצילומים שצילמת במצלמה רחבת הפורמט שלך? פזוליני היה אולי מציג את זה ככה: על גבול מצרים, מול גבעות הנגב, מישה מעשן סיגריה ומדבר אתי בטלפון. התמונה שהוא רואה: שקיעה של חורף מדברי. הוא מדמיין עץ אשוח שעומד באמצע המדבר. בהפסקות שבין המשמרות הארוכות הוא נוסע שלושים קילומטרים כדי לשתות לבדו אספרסו בתחנת דלק שוממה". לצד התמונה האחרונה בספר מופיע שיר שכתב חברו יורי: "בית על הר / שביל כורכר / אני נזכר / בך מישה / יושב מהורהר / לא מודע לסוף המר / המיותר / האכזר / והקר". אוהביו של מישה הקימו לזכרו אתר אינטרנט ברוסית, המופיע בכתובת: http://inspector.livejournal.com/40909.html.
