fbpx
קזאמל, פאדי

קזאמל, פאדי


בן שהרבאן ומג'יד. נולד ביום 20.9.1977 בכפר הדרוזי בית ג'אן שבגליל העליון. ילד חייכן ומאיר פנים שכולם חיבבוהו. את לימודיו היסודיים רכש בבית-הספר "בית ג'אן" והמשיך בתיכון שבכפר. פאדי עסק בקאראטה ובקרב מגע מילדותו, הגיע עד חגורה שחורה ועתידו כמאמן קאראטה היה מובטח. הוא השתתף בתחרויות וזכה במדליות, ארבע פעמים הגיע למקום הראשון, והגביע שהוענק לו זיכה את כפרו בכבוד רב. מקור של גאווה היה למשפחתו, הוא נטל על עצמו את תפקיד האב כשזה נעדר מן הבית וסייע רבות לאמו בטיפול באחיו הקטנים. פאדי היה חובב מוסיקה ואהב להאזין לשירים ישראליים. במיוחד אהב לשמוע את עופר לוי, זוהר ארגוב ואביב גפן. פאדי היה בן למשפחה שרבים מבניה שירתו בצה"ל והגיעו לדרגות בכירות ואשר שכלה שלושה מהם במלחמות ישראל. מקטנותו, גילה נטייה צבאית, היה עורך עם חבריו משחקי מלחמה ומתאמן בכיבושים, כשהוא מדמה עצמו למפקד. מרותק היה לסיפורי אביו וחבריו על המלחמות בהם השתתפו, והאזין ברוב קשב לזכרונותיהם על היתקלויות ומרדפים. פאדי דיבר ללא הרף על רצונו להתגייס לצבא ועמד על זכותו זו, על אף שהיה בן למשפחה שכולה. כשהתקרב מועד הגיוס, ניגש פאדי למבחני קבלה ליחידת המסתערבים אך נאלץ לסגת, בשל התנגדות אביו. בתחילת חודש דצמבר 1995 התגייס פאדי לצה"ל והתנדב לשריון. הוא הוכשר כלוחם שריון ושירת בגדוד "רומח" כטען-קשר. פאדי התגאה בהיותו "שריונר" ובערכים שייצג, הוא אהב את הצבא וראה בו את עתידו. חדור התלהבות ומוטיבציה שאף להתקדם, ובכל הזדמנות ביקש לצאת לקורס מפקדים. מפקדיו, שהתרשמו מיכולתו ומתכונותיו, המליצו על יציאתו לקורס קצינים. בחייו הצבאיים, כמו באזרחיים, היה מוקף בחברים רבים, יהודים ודרוזים, שהעריכו אותו וביקשו את קרבתו. בקיץ 1996, בא בקשר "עקד" עם בונינה, בת כפרו, ותכנן להינשא לה בתום שירותו הצבאי. חלומו הגדול של פאדי היה לקבל חלקת אדמה בהר אריה, לבנות בית צנוע ולגדל ילדים, אך תוכניותיו נגדעו. בערב של יום 4.2.1997 אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם פאדי. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בבית ג'אן. בן תשע עשרה היה בנופלו. הותיר אחריו ארוסה, הורים, שני אחים – רוני ופואד ושלוש אחיות – אחלאס, סוניה ורונזה. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "פאדי שירת כטען-קשר בגדוד 'רומח' של חטיבה 7, ותואר על ידי מפקדיו כחייל אחראי ומסור, בעל ביטחון עצמי, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. פאדי בלט בחיוכו, והיה מלא נכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת". סגן-אלוף אמנון אסולין, מפקד גדוד "רומח", כתב לארוסתו של פאדי : "אני זוכר איך פאדי, באושר ובחיוך המיוחד שלו, הגיע אלי לראיון אישי, משום שרצה לבקש ממני חופשה מיוחדת, ובעיקר לבשר לי באופן אישי על כך שהוא עומד להתארס. הייתי כל כך מאושר לראות את פאדי אומר בגאווה כי הוא מתארס, וביקש ממני להצטרף למסיבה המשפחתית. לא יכולתי והצטערתי על כך, אך פאדי לא שכח להגיע אחרי מסיבת האירוסין ולהביא לי ממטעמי המשפחה והעדה, ובעיקר להראות לי את תמונתך… אנו הספקנו להכיר במעט את אופיו של פאדי – אדם שתמיד מחייך, תמיד יוצר אווירה נעימה וחמה, תמיד דואג קודם לאחרים ואחר כך לעצמו ותמיד רוצה לעזור ולתת… פאדי היה פרי מזן נדיר, שחונך לאהבת ארץ ישראל ולאהבת הזולת". בעיתונות התפרסמו כתבות נרחבות על האסון ובהן סופר גם סיפורו של פאדי. משפחתו של פאדי יזמה הקמת אתר הנצחה משותף לשבעים ושלוש המשפחות של חללי האסון, הממוקם על תוואי הדרך בית ג'אן-חורפיש, במקום בו חגג פאדי עם חבריו את חופשתו האחרונה. אביו ואמו של פאדי הפכו לפעילים בתנועת "ארבע אמהות". באתר מוצבת אנדרטה לזכר הנופלים ושמותיהם חרוטים עליה. המשפחה הנציחה את זכרו גם בספרייה תורנית שהוכנסה לבית התפילה (החילווה) המזרחית בבית ג'אן והנקראת על שמו של פאדי ובנוסף, הוציאה חוברת זיכרון ובה תמונות מחייו, קווים לדמותו, מכתבים ושירים שכתבו חברים וקרובים.

כובד על ידי

דילוג לתוכן