בן מרינה ואיליה. נולד ביום ז' בסיוון תשמ"ה (27.5.1985) באוקראינה. באוגוסט 1990, והוא בן חמש, עלה לארץ עם הוריו ואחותו אלונה. בשנים הראשונות גרה המשפחה בקיבוץ נען, שם החל אלכסיי – אלכס בפי אוהביו – את לימודיו בבית-הספר היסודי. בשנת 1993 עברה המשפחה לגור באשדוד ובשנת 1998 שוב העתיקה את מקום מגוריה, והפעם קבעה את ביתה בנס-ציונה. אלכס המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי "אמירים" שבעיר וסיימם בבית הספר התיכון "שבח מופת" בתל-אביב, במגמת מדעים. אלכס היה תלמיד מוכשר, התעניין בשפה העברית ובתנ"ך, אהב לקרוא, התאמן בחדר כושר ונמנה עם נבחרת הסקציה בשחייה בנס ציונה. הוא היה אדם יצירתי, אהב לצייר, ובכישרון רב כתב שירים וסיפורים, וביניהם את השיר "אולי – לא שיר אהבה": "ולשפתייך אחשוק כי מן הזכות שניתנה לי לנשקך ממנה אשמח וליופייך אחשוק כי אקבלו ומתוכי תוציאיני תמים ומחייך וארגיש יפה לצדך אין דבר עליו לא אוותר כדי רק להיות אתך ולשמור על אותן מחשבות בראשי כי אני מקווה שאולי אוכל לא לכאוב ולשכוח רק הפעם אולי לאהוב". בגיל חמש-עשרה הצטרף לקהילת "מופע האימים של רוקי" בארץ, היה חבר בצוות השחקנים "הולוקאסט" והשתתף בהצגות שהתקיימו בקולנוע "כוכב" שברמת השרון. בסוף חודש נובמבר 2003 התגייס אלכס והביע רצון עז לשרת כלוחם ולהגן על המדינה. הוא הוצב בחיל השריון ושירת בגדוד 82 של חטיבה 7 – בתחילה כתותחן ולאחר מכן כמפקד טנק. כמפקד הוביל אלכס את חייליו בפעילויות מבצעיות אינטנסיביות בחבל עזה, השתתף בהגנה על יישובי הצפון ורמת הגולן ולקח חלק בפעילות ביטחון שוטף ובפעילות מבצעית בגבול לבנון. ביום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל הוכרז אלכס כמפקד צוות טנק מצטיין פלוגתי. מפקדיו וחבריו לפלוגה העריכו אותו מאוד וסיפרו כי היה לו חשוב להיות לא רק מפקד – אלא גם מחנך. אלכס היה מפקד רציני ושקט, בולט בצניעות ובענווה, הפגין תעוזה ויכולת פיקוד ומנהיגות. אחד מחיילי צוותו אמר: "אלכסיי היה מפקד רציני, אינטליגנטי מאוד, קפדן עד הפרטים הכי קטנים, מפקד שסמכתי עליו בעיניים עצומות. הוא לעולם לא הסכים לוותר על העקרונות שלו". לאלכס נשארו ארבעה חודשים לשרת בצבא. הוא תכנן ללמוד הנדסת מכונות, להתחתן עם ארוסתו שיר ולשכור עמה דירה בתל-אביב. ביום ט"ז בתמוז תשס"ו (12.7.2006) שהה אלכס במוצב "נורית" וביצע חפיפה לקראת כניסתו לתפקיד מדריך מפקדי טנקים. בבוקרו של אותו יום תקף ארגון החיזבאללה יישובים בצפון ישראל, ארב לכוח צה"ל וחטף שני חיילי מילואים – רב-סמל אהוד (אודי) גולדווסר וסמל-ראשון אלדד רגב. המוצב שבו שהה אלכס עם צוותו ספג הרעשה ארטילרית כבדה. כשנודע על החטיפה, ובהיותם במוצב הקרוב ביותר למקום האירוע, קיבל הצוות הוראה להיכנס לתוך לבנון ולעצור את רכב המילוט של המחבלים. הצוות התקשה להגיע לטנק עקב ההפצצה הכבדה, אך במאמץ אדיר והתעקשות נחרצת הגיעו אנשי הצוות לטנק, וביחד עם "נגמחון" התחילו לנסוע לכיוון לבנון. הצוות הספיק לירות ולפגוע במספר עמדות חיזבאללה בעת הכניסה ללבנון, אך במרחק קצר מאוד מהגבול ליד מאחז "כיפת הדגל" של החיזבאללה, עלה הטנק על מטען גחון גדול. מעצמת הפיצוץ נהרס הטנק כליל וארבעת אנשי צוותו – ואלכס ביניהם – נהרגו. עם אלכס נפלו סמל-ראשון יניב בר-און, סמל-ראשון שלומי ירמיהו וסמל-ראשון גדי מוסייב. סמל-ראשון אלכסיי קושנירסקי היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בקיבוץ נען. הותיר הורים ואחות. בעזבונו נותרו סיפורים ושירים שחיבר המעידים על נפש רגישה וסוערת, על לשון עשירה ועל יכולת הבעה בוגרת ובשלה. בשיר "די!" הוא כותב: "אני פה רק לעצמי לא בשבילכם צאו לי מהראש חופש יינתן לכל המוצאו אני מצאתי ולא אקבל ובכל זאת לא יעזבוני צאו מקליפתי אין לי עניין בחייכם אני פה לעצמי ולא אקבל עזרה איני סגור איני אלא אני כי אני פה רק לעצמי קליפתי שלי מסביבי התרחקו ממוצאי לטובתי סגור לעולם סגור למותי לחיי לסבלי די!" סיפור קצר שכתב אלכס – "טבע": "נטלתי אותך מעלה ירקרק צהבהב ותליתיך על אצבעי. נצמדת, מבולבלת, עת השמים מעלייך היו רגע לפני בהירים יותר, וכעת נפל עליהם צל, משתקף בשמונה עיניים. הבטתי בך נחה על ידי ותהיתי על סיכונים שתהווי לי, הרי אין לדעת מה ייפול עליי כתגובה. אין לדעת מה תיתן לי מחווה זו של מיקום מחודש, בה אני מעביר אותך מביתך אליי, עלי. האם בהלה תתפוס בך ותברחי בשתיקה, האם תקראי לחבריך שיתנו בי אותותיהם, או לאותו הבחור השחרחר ששכן לידך, על העלה הירקרק צהבהב? האם תאלציני להחזיר רגלייך אל העלווה? "שתקתי וצפיתי בך, מנסה להבין את המצב, עורכת היכרות עם סביבה חדשה ודינמית. מעריכה. "שתקתי וצפיתי בך מותחת שתי רגליים, זיפים חדשים של שיער מגרדים את אצבעי. "שתקתי וצפיתי בך מחליקה לשון ציורית עדינה על מרקם ציפורני, אומדת מקומות רכים, וקשים. "שתקתי כשארבע רגליים נוספות נמתחו ולשונך התחדדה, דוהרת בשקיקה אל בין סיבי העור של אצבעי, קורעת תאים לגזרים משוננים, ועוצרת. תמהתי על דמי שישטוף אותך ממני, או יטביע את רגלייך העדינות וייתן בך אות נכות. תהיתי אם אוכל לסבול אותך ללא רגלייך, אם אוהב אותך בעוד נוזלים אחרים מפמפמים לתוך דמי ואצבעי מכחילה. "תהיתי על מה תהיתי כשהרמתיך מהעלה. "תהיתי האם הערב נפל והשמים שחורים סביבי כטבע. "תהיתי האם השקט הזה היה פה קודם. "תהיתי במה טעיתי כשנטלתי אותך מהעלה".
