בן שרה ואריה. נולד ביום י"ט בתשרי תשכ"ה (25.9.1964) בהרצליה, בן בכור להוריו וצאצא למשפחת גרים, משפחתו של גאפון איבאנוביץ' קורקין. בסוף המאה שעברה חש פרח-הכמורה גאפון קורקין כי אות משמים מורה לו לעזוב את דתו ולהתגייר, יחד עם משפחות נוספות מהכפר. משפחת קורקין עזבה את הכפר הקטן סלודניקי שבדרום-רוסיה, והגיעה לווילנה. שם התגיירו ושינו את שמם לשמות הגרים הראשונים – אברהם ושרה. הזוג קורקין ושנים- עשר ילדיהם הגיעו לחדרה, ולאחר-מכן עברו למושבה סג'רה. הקדחת וקשיי ההתאקלמות בארץ-ישראל העות'מאנית גבו מהמשפחה מחיר יקר, אך אברהם ושרה קורקין וילדיהם נטמעו בארץ והעמידו דורות של איכרים ולוחמים שורשיים. חמישים-ושש שנים לפני נפילתו של יוסי, נעלם קרוב משפחתו, מנחם קורקין, בפעולת כ"ג יורדי הסירה מול חופי לבנון. במלחמת השחרור נפל בלבנון גם בן המשפחה רפאל כהן. יוסי קורקין הוא דור חמישי למשפחה גאה זו. השושלת המשפחתית המפוארת עניינה אותו כילד, ותמיד נהנה לעסוק בה ולגלות פרטים נוספים על עברה של המשפחה. בהיותו בן שלוש עבר יוסי עם משפחתו מהרצליה למכמורת, שם החל את לימודיו בבית- הספר היסודי ויתקין בכפר ויתקין. בשנת 1974 נסעה המשפחה לדרבן שבדרום אפריקה, ושהתה שם במשך שלוש שנים. לאחר חזרתם לארץ, סיים יוסי את לימודיו בבית-הספר התיכון האזורי רופין בעמק חפר, במגמה ההומנית. כבר מנעוריו היה יוסי נחוש להיות לוחם בקומנדו הימי. בקיץ שלפני כיתה י"ב עבר בהצלחה קורס גדנ"ע צלילה. את איילת, אישתו, הכיר יוסי בבית-הספר. הם החלו את חברותם כשהיא בת שלוש-עשרה והוא גדול ממנה בשנה, נפרדו , וחזרו להיות חברים כעבור שלוש שנים. איילת והים – אלה היו שתי אהבותיו הגדולות של יוסי, לאורך כל שנות ההתבגרות והבגרות. ליוסי היו תחומי התעניינות רבים. אהב לקרוא ספרים, נמשך לקולנוע, ועסק בענפי ספורט שונים ומגוונים. במהלך שהותו בדרום-אפריקה התוודע למשחק הראגבי ולגלישת גלים, שהפכו חלק בלתי-נפרד מחייו. יחד עם אחיו תומר הרבה לעסוק בשניהם. גם חיידק הטריאתלון דבק בו, והוא השתתף בתחרויות רבות. בנוסף לכל אלה נהג לנסוע בכל חורף עם משפחתו לחופשות סקי, בהן גלש על סנובורד. בפברואר 1983 התגייס יוסי לצה"ל, לקומנדו הימי. סיים מסלול של לוחם ולאחר-מכן קורס קצינים, ובשנת 1985 היה לקצין בחיל-הים, ממשיך מסורת של לוחמי ים שהחל בה אביו. יוסי המשיך להתקדם בשייטת, שירת כמפקד צוות ולאחר-מכן כמפקד יחידה. כשהשתחרר מצה"ל בשנת 1988, הרגיש צורך להתרחק מהמסגרת הצבאית על-מנת להחליט לגבי ההמשך. הוא נסע עם איילת חברתו לטיול במזרח הרחוק, שהפך לטיול חופים ארוך באוסטרליה וניו-זילנד: "היינו עם הגלשן כל הטיול," סיפר יוסי. בפברואר 1990, החליט יוסי לחזור לחיל-הים והתנדב לצבא הקבע. הוא עבר מסלול הכשרה, וב- 1992 מונה למפקד ספינת-טילים. באוגוסט 1994 מונה למפקד פלוגת-הדרכה של הקומנדו הימי, ובאפריל 1995 הועלה לדרגת סגן-אלוף. מאוחר יותר מונה למפקד פלוגת-לוחמים. במהלך שירותו השתתף בפעולות צבאיות רבות ומגוונות. לאורך כל שירותו בלט יוסי בכושר המנהיגות שלו, בביצוע מעולה של כל תפקיד שקיבל, ובחוסנו הגופני. כשהיה נכנס בחורף למי הים הקפואים, היה שוחה במרץ כאילו הקור כלל לא השפיע עליו. את הסיבה תלה במוצאו המשפחתי: "אל תשכחו שאני מערבות סיביר," היה צוחק עם חבריו. כל מפקדיו בתפקידיו השונים גמרו עליו את ההלל, וחוות-הדעת שנתנו מעידות על הצלחה והצטיינות יוצאות מהרגיל. יוסי בלט בכל שלבי שירותו, וסומן כהבטחה פיקודית לעתיד: "קצין מצוין… יוצר סביבו אווירה חיובית של רצון לבצע את המשימות בצורה מעולה… בעל יחסי-אנוש יוצאים מהכלל… מגלה מנהיגות מבצעית ואישית מהשורה הראשונה." מעבר להצלחות שצבר, אהב מאוד את השירות בחיל-הים. "אין דבר באזרחות שהיה נותן לו מה שהצבא נתן," הסבירה אישתו איילת, ויוסי עצמו העיד: "אני מרגיש שאני מבצע משימה שהיא צו השעה, חינוך וטיפוח דור של לוחמים צעירים שמתחדש כל הזמן… אני אישית מרגיש שאני מתפתח, לומד ונהנה מכל רגע." כמפקד גילה רגישות לחייליו, לצד הקפדנות והיסודיות שדרש מהם. שאף למצוינות בכל צעד והפגין דוגמה אישית. כך הפך יוסי לדמות נערצת בקרב אנשי השייטת. "מפקד משכמו ומעלה בכל היבט. בגודל, בגובה ובהתנהגות," תיארו מפקד השייטת לשעבר, יואב גלנט. ביולי 1991 נישא לאיילת שהיתה חברתו מזה עשר שנים. הזוג בחר להתגורר במכמורת, קרוב להורים ולים. במאי 1997 נולד בנם הבכור נבו. יוסי אהב לבלות עם משפחתו וחבריו, גילה פתיחות ורגישות גבוהות לסובבים אותו, סובלנות, יושר, יצירתיות, רוחב-אופקים וחוש הומור. בזכות כל אלה היה מנהיג טבעי, אהוב וכריזמטי בכל מקום שנמצא בו. ביום ג' באלול תשנ"ז (5.9.1997) נפל סגן-אלוף יוסי בקרב בלבנון. בעת שיצא עם לוחמיו לפעולה מבצעית, נתקל הכוח במארב מחבלים. מספר מטענים אשר התפוצצו סמוך לכוח הביאו לנפילתו של יוסי ולוחמים נוספים. לאחר הפיצוצים התפתח במקום קרב עם כוחות המחבלים; הקרב וניסיונות החילוץ נמשכו שעות ארוכות. עם שחר התגלתה התמונה הקשה. עם יוסי נפלו אחד-עשר לוחמים: רב-סרן ד"ר צחי בנטוב, סרן ד"ר דגש מאהר, סרן צבי גרוסמן, סרן רם לוינס, רב-סמל אריה אברמסון, רב-סמל יוחנן הילברג, רב-סמל רז טבי, סמל-ראשון גיא גולן, סמל-ראשון גל רודובסקי וסמל-ראשון יניב שמיאל. רב-סמל איתמר איליה, מלוחמי הכוח, הוכרז נעדר באותו לילה. ביוני 1998 נקבר בישראל. בן שלושים-ושלוש היה יוסי בנופלו בראש חייליו. השאיר אחריו רעייה ובן, הורים, אח – תומר ואחות – עינב. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין במכמורת. במכתב התנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק על יוסי: "קצין למופת, דמות של מנהיג בעל ערכים גבוהים, שהעמיד סטנדרטים של מצוינות לכל הבאים אחריו. יוסי שאף לשלמות הביצוע, הפגין אומץ-לב ותושייה בכל משימה שהוטלה עליו ובלט במתן דוגמה אישית לסובבים אותו. היה נערץ על-ידי פקודיו ותוכנן כי יתקדם במסלול הפיקודי." לאחר מותו העניק רב-אלוף ליפקין-שחק למשפחתו תעודת הוקרה וכבוד לזכרו. מפקד היחידה כתב עליו כי "יוסי היה מעמודי התווך של השייטת, ומתחילת דרכו סומן לגדולות… איש משפחה חם ואוהב, אשר דומה כי מידותיו ושיעור-קומתו לא נועדו אלא להכיל את ליבו הרחב ואישיותו השופעת." ליוסי היה חלום: לקרב צעירים וצעירים-ברוחם לים, ללמדם להכיר את הים וסביבתו, את הרוח, הגלים, החולות והמים. ללמדם לשוט, לגלוש, לשחות, לצלול, לדוג – ובעיקר לאהוב את הים כמוהו. שאיפתו היתה להקים מרכז ללימודי-ים, שבו יימצא מקום לכל מי שמעוניין ללמוד את הנושא. לאחר מותו התארגן ועד פעולה בראשות הוריו, שרה ואריק קורקין, להקמת מרכז כזה במקום שנראה מתאים לכך ביותר – ליד ביתו במכמורת. ביוני 1998 החלה את פעולתה עמותת עומקים – המרכז הלימודי לאתגרים ימיים על-שם סגן-אלוף יוסי קורקין. גופי טבע וסביבה, אנשי-ציבור וחברים-לנשק, כל אלה שותפים בהקמת המרכז הימי על-שמו של יוסי. כמו-כן פועלים חבריו מהיחידה להקמת גן-שעשועים אתגרי סמוך לביתם של איילת ונבו במכמורת. "לחצות ימים וארצות/ בלב בני אדם/ באשמורת חיים אחרונה/ לפני הירדמות/ לבוא בסוד/ האנשים והלילה/ לשדר עוד מלה/ לעולם/ באותו גל/ מאותו יום" – כך, בקטע משירו של נתן יונתן, בחרה המשפחה להיפרד מיוסי. יוסי – איש הים, שחצה ימים והנהיג לבבות רבים בתושייה, בעוז-רוח ובאהבה.
