קורקוס, שמואל (סמי)
שמואל (סמי), בן רחל ואהרון, נולד ביום ט"ז בתשרי תש"ג (27.9.1942) במוגדיר שבמרוקו. בן מספר חודשים היה כשחלה ונאלץ לעבור מספר ניתוחים, שסיכנו את חייו. טיפולם המסור של ההורים הביא להחלמתו המלאה והתינוק העליז ויפה התואר היה משוש לבם. מגיל רך התגלו אצלו כישרונות אמנותיים; הוא גילף בעץ, צייר, כייר ופיסל וחדרו היה מלא כלי עבודה, ששרתוהו בשעות הפנאי. באותה תקופה הצר השלטון במרוקו את צעדיהם של היהודים ומשפחת קורקוס החליטה לעלות ארצה. בן שתים-עשרה היה סמי כשסיים את לימודיו בבית-הספר העממי ונשלח ארצה במסגרת עליית הנוער. הוא עוד הספיק לחוג עם משפחתו את חגיגת בר-המצווה שלו, שהוקדמה. סמי הגיע ארצה ונשלח למוסד הנוער "ניצנים", שם למד שלוש שנים. עם תום שלוש השנים הצטרף אל משפחתו, שעלתה בינתיים ארצה והשתקעה בבאר-שבע, ולמד את מקצוע המסגרות. לגביו הייתה המתכת חומר חי ומוחשי. הוא יצר ועיצב בה, מתוך אהבה רבה, ובכל שעה של פנאי המשיך בעיסוקיו האמנותיים ובלבו חלום להיות אמן ביום מן הימים. שמואל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1960 והוצב לחיל השריון. הוא עבר את מסלול האימונים הבסיסי בחיל והוצב כתותחן בצוות טנק "שרמן". הוא לא פסק מעיסוקו באמנותו ולא אחת נענש על גילופים שעשה בספסלים ובשולחנות שהיו בטווח ידו. במחצית מאי 1963 שוחרר מן השירות הסדיר וחזר לעירו. הוא התקבל לעבודה במפעל "אורון" שבנגב והיה אחד המצטיינים והמעולים שבעובדי המפעל. מעולם לא נרתע מכל עבודה שהיה בה אתגר ולו גם רב בה הסיכון. חבריו לעבודה ומנהליו אינם שוכחים כיצד טיפס אל ראשו של עמוד, שהתנשא לגובה של שישה מטרים, בעיצומן של רוחות סערה בעונת החורף, וביצע עבודת ריתוך עדינה כשהוא תלוי בין שמים וארץ. אחרי שחזר מקרבות מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, התקבל לעבודה בקריה למחקר גרעיני בנגב, כראש צוות אחזקה מכנית. תוך כדי עבודה סיים בהצטיינות קורס טכנאי קירור. סמי היה הרוח החיה בין עובדי המפעל. יפי תוארו, חיוכו המלבב, טוב-לבו ויושרו כבשו את לב הכול. נכון היה להתנדב לכל משימה קשה ולבצע אותה בדרך היעילה ביותר. במפעל הכיר את חברתו נינט והשניים נישאו והקימו את ביתם בבאר-שבע. אב למופת, בעל מסור ובן נאמן – כל אלה היו התכונות שבני משפחתו מציינים בו. סמי לא סר מתחביביו האמנותיים וכאשר נסע לסיור באירופה, בילה את רוב זמנו במוזיאונים, בעיקר במחיצת פסליו של האמן האהוב עליו – רודן. הידע שרכש בסיורו זה עמד לו לשפר את יצירתו ולפתח אותה. סמי עסק גם בחקר הקהילה היהודית בעיר מולדתו, מוגדיר שבמרוקו, והפתיע את הכול בידע העמוק שרכש. את מחקרו התעתד להעלות על הכתב כאחת העבודות המעמיקות והמקיפות בחקר קהילה מפוארת זו. טוב לבו, יושרו הרב, ומרצו העצום, התעניינותו הנרחבת בכל תחום ותחושת הצדק העמוקה שבו, דחפו אותו להכיר באי-הצדק החברתי, שנתקל בו בחיי היום-יום והוא נרתם לפעולה במסגרת תנועת "עודד", שהוקמה בבאר-שבע. הוא היה אחד מעמודי התווך ומדובריה הראשונים של התנועה והיה עתיד להיות מועמדה בבחירות למועצת העיר. כאשר פרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא סמי ליחידתו ושירת כטען-קשר בצוות טנק, שלחם בחזית סיני. בתפקיד זה עשה את כל תקופת הקרבות העזים של המלחמה. מכתביו מן החזית מלאים אופטימיות והומור, ובאחד מהם כתב: "אחרי קרב קשהשהיה לי עם פתיחת קופסת אפונה…", או "יושב בנחת על שפת התעלה ומחכה לבאות". ביום 22.10.1973 נחתם הסכם הפסקת אש עם המצרים וביום כ"ח בתשרי תשל"ד (23.10.1973) התנדב סמי לצאת לסיור בציר המיתלה, במקום חבר שחלה. הטנקים נקלעו לאש כבדה וטיל אויב פגע בטנק של סמי והרגו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבאר-שבע. השאיר אחריו אישה ושתי בנות, הורים, שש אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. כתבה עליו גיסתו אילנה: "…שמואל היה דמות נפלאה, דינאמית ומלאת חיים… אם היה צורך בכך ידע לעמוד יחיד מול רבים למען הדברים שהאמין בהם… קידום בתחום החברתי והחינוכי היו מטרה נשגבה לגביו – למענו ולמען כל אלה ששאפו לכך, אך לא היו להם האמצעים".
