ישראל, בנם של בילה ומרדכי, נולד ביום י"א בתשרי תר"ץ (15.10.1929) בעיר לודז' שבפולין. גדל והתחנך בעיר הולדתו. ערב מלחמת העולם השנייה הייתה פולין למוקד המרכזי של יהדות העולם בתחומי הפעילות הדתית, הלאומית, הפוליטית, החברתית והתרבותית. במדינה חיו כשלושה ורבע מיליון יהודים, ובלודז' לבדה ישבו כ-225,000 יהודים, הקהילה השנייה בגודלה אחרי ורשה הבירה. יהודי לודז' תרמו רבות לפיתוחה של העיר. לבד מייסוד מפעלי תעשייה רבים הייתה העיר גם מרכז תרבות יהודית חשוב. נבנתה בה רשת בתי ספר יהודיים, אנשי רוח דגולים פעלו בה ופעילות פוליטית וציבורית ערה התנהלה בין אנשיה. הגרמנים כבשו את פולין בספטמבר 1939, ומיד לאחר מכן הוחמר מצב היהודים במדינה. מתחילת הכיבוש ועד מרס 1940 גורשו מהעיר כ-70,000 יהודים. רבים מבין אלו שיצאו מרצונם נמלטו למזרח, לאזורים שבשליטת הסובייטים. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו. הגטו נסגר באפריל 1940 וכ-200,000 יהודים נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב. במהלך שנת 1942 שולחו מהגטו כ-80,000 איש למחנות השמדה, בעיקר לחלמנו. גטו לודז', שהיה האחרון שהתקיים בפולין, חוסל באביב 1944. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו, אליו גורשו היהודים במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. מאוגוסט 1944 גורשו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. עד תום המלחמה נרצחו כמעט כל יהודי לודז'. גורלם היה כגורל תשעים אחוז מיהודי פולין. ישראל היה בן עשר שנים כשנלקח לגטו. עד תום המלחמה עונה בידי הנאצים, תחילה בגטו לודז' ואחר כך במחנות המוות אושוויץ ודכאו ובמחנות אחרים בגרמניה, אך שרד. עם שחרורו פנה לחפש את בני משפחתו, ומשנודע לו כי כולם עד האחרון שבהם נרצחו הועבר, כיתומים אחרים, לכפר נוער באיטליה. ב-9 בנובמבר 1945 עלה ישראל לארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער". לאחר כשבוע במחנה עתלית הגיע למוסד החינוכי-חקלאי במגדיאל, שם שהה עד פברואר 1947. בשל מחלת ריאות קשה, שקיננה בו מאז הימים שכלוא היה במחנות הריכוז, נמצא שאינו מסוגל להמשיך בעבודה חקלאית וישראל עבר למעון "עליית הנוער" בבני ברק, שם למד חייטות ועבד זמן מה במקצועו. בתחילת מלחמת העצמאות התגייס ישראל. הוא צורף לגדוד 21 בחטיבת "כרמלי" – חטיבה מספר 2 של ה"הגנה". בתחילת יוני 1948 השתתף במערכה על ג'נין מול צבא הפלישה העיראקי שחדר לארץ. משם נשלח עם יחידתו לגליל המערבי, לאזור ראש הנקרה. ראס אל-נקורה (ראש הנקרה), בה עבר מעבר היסטורי ללבנון, הייתה תחנת גבול ומשטרה בריטית שנשלטה על ידי הערבים מאז סיום המנדט. ביום 23 במאי 1948, בסיום מבצע "בן עמי", כבשו לוחמי "כרמלי" את המקום, אך הערבים, מעמדותיהם בלבנון, תקפו את משטרת הגבול וכבשו אותה חזרה כעבור שבועיים וחצי, ב-11 ביוני 1948. בו ביום, ד' בסיוון תש"ח (11.6.1948), כבשו לוחמי "כרמלי" מחדש את המשטרה בקרב קשה, ומאז נותר המקום בשליטת ישראל. בקרב זה נפצע ישראל אנושות בראשו. לזמן מה נראה שהתאושש מפצעו, אך שלושה שבועות לאחר פציעתו היה זקוק לניתוח נוסף. בניתוח זה, ביום כ"ז בסיוון תש"ח (4.7.1948), מת בבית החולים בנהריה, ישראל היה בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנהריה. מעון "עליית הנוער" בבני ברק הקים ספרייה וחדר תרבות לשם הנצחת שמו של ישראל. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל
