קורמס, שמואל

בן בן-ציון ופרידל. נולד ביום י"ד בכסלו תש"ט (16.12.1948) בגבעת ברנר, למד בבית-הספר היסודי בקיבוץ והמשיך בבית החינוך שם. הוא שקד על לימודיו, אך הישגיו בבית הספר לא באו לו בנקל, והוא רכש אותם בעבודה קשה ובעקשנות. הוא היה בן מסור ואוהב להוריו ולמשפחתו. הוא אהב בעלי-חיים ודאג להם, לא מתוך חובה, אלא מתוך שהיה עדין-נפש ורחש חיבה לכל אדם ולכל חי. הוא היה מתפעל מן היונים שלו ומן הדגים שלו, מעולמם ומאורח חייהם. רגשות אלו נבעו מאהבתו לחלש הזקוק לעזרה, כגון הציפור הקטנה והכלב הצולע. הוא אהב את הטבע והיה מתפעל מה"ניסים" המתרחשים בטבע, מהשלווה והשקט בטבע ומיופיו. הוא ידע גם לטפח קשרי-רעות עם בני-כיתתו (כשם שקשר עם פקודיו ועמיתיו בצבא). מכל בני כיתתו הצטיין ביכולת להביע את רגשותיו וכל חבריו לכיתה אהבוהו על טוב-לבו, סובלנותו ונכונותו לשמוע ולעזור לכל אדם. הוא היה רודף שלום ומעולם לא הסתבך במריבות. הוא לא צעק ולא רגז, אך ידע לעמוד על דעתו שלו, העצמאית. הוא לא היה מסוג המורדים ה"עיקשים" והיה מבין ומוכן לקבל מרות. שמואל גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1967 והוצב לחיל-השריון. הוא יצא לצבא מתוך רצון למלא את חובתו, כאזרח המדינה וכבן לעמו. למרות הסתייגותו מן המסגרת הצבאית, ביצע שמואל את תפקידיו במסירות ובשלמות. הוא לא כפה את רצונו על חייליו, אלא התייחס אליהם בידידות וכך רכש את אמונם. הוא לא היה יומרני והסתפק במועט; לכן לא רצה להירתם לאתגרים שנדמו לו קשים מיכולתו וטען תמיד כי מי כמוהו מכיר את עצמו. כמו בבית-הספר, כן גם בצבא היה צנוע ונחבא אל הכלים. כשהיה נפגש עם חבריו בחופשות לא נהג לדבר על מעשיו בצבא אלא אהב לשוחח על עניינים העומדים ברומו שלעולם. אמנם יצא לצבא למלא את תפקידו וביקש לשוב לביתו לחיות את חייו בעולם טוב יותר, אולם לא כן רצה הגורל. ביום ט"ז בשבט תש"ל (22.1.1970), נפל בהפגזת אויב באזור תעלת סואץ והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת ברנר. מפקד יחידתו כתב להוריו במכתב תנחומים: "לא מכבר עבר שמואל קורס מש"קי מרגמות וגמר אותו בהצטיינות. כך הגיע כמש"ק מרגמות לפלוגה הנוכחית כשבועיים לפני הירידה לקו התעלה". המפקד מספר במכתבו כי יומיים לפני ששמואל מצא את מותו ביקר במעוז בו נמצא. "שוחחנו על חייליו, על המרגמה, על המורל של החיילים הכפופים לו. כדרכו היה חדור אופטימיות. תמיד היה עליז, אוהב לשיר. חבריו מספרים שפעם חלם על להקה צבאית. החיילים והמפקדים אהבו אותו, שכן נהג לאמור להם: 'היו חברותיים והגונים'. בלהט היה מספר על ביתו, על הקיבוץ שאהב ועל משפחתו. הפגז הבודד של מרגמה, אותו כלי שהוא עצמו אהב כל כך וטיפול בו במסירות כה גדולה, הוא שפגע בו ישירות, עת עמד על משמרתו בעמדת הקרב הלילית". המפקד סיים את מכתבו במלים: "היו חזקים!" באותה נימה ממש סיים מפקד-הפלוגה את מכתבו להורים, שבו כתב: "את שמואל פגשתי לראשונה לפני כשמונה חודשים, עת הגיע לפלוגת טירונות שעליה פקדתי". המפקד מספר כי בבואו נכנס אליו לראיון וביקש העברה לפלוגה מבצעית. כמחצית השעה ניסה המפקד לשכנעו שיישאר בפלוגה ויהפוך את הצעירים החדשים ללוחמים כמותו. והמפקד ממשיך: "שמואל הוכר בפלוגה כלוחם מצטיין וכחבר נפלא כאחד. לא הייתה משימה שלא ביצע בדרכו שלו. לא היה ערב-הווי אחד ללא שמואל והגיטרה שלו. – – הורים, לכם אבד בן. לכם, חברים, עבד רע יקר וטוב. לי אבד מפקד ולוחם וחבר טוב". ב"שלושים" לנפילתו, הוציא קיבוץ גבעת ברנר לאור חוברת על שמו ולזכרו; כן פורסמה חוברת, שבה כונסו מדברי חבריו עליו.