קופרשטיין, אברהם

אברהם (אבי), בן ליזה ואפרים, נולד ביום כ' בשבט תשי"ג (5.2.1953) בחיפה. הוא למד בבית-הספר היסודי "אורים", והשתלם במגמת החשמל בבית-הספר התיכון-מקצועי "בסמ"ת" בחיפה. הוא היה תלמיד מצטיין ובמיוחד אהב את מקצועות המתמטיקה. בתחרות שנערכה מטעם הטכניון בין תלמידי בתי-ספר תיכוניים, זכה בפרס הראשון. הוא זכה גם בכמה תחרויות נוער בשח-מט, היה בעל כושר גופני מצוין ואצן מעולה. בנערותו היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד", ואחרי-כן אף הדריך בקן של התנועה. הוא היה מסור מאוד לתנועה והקדיש לה הרבה מזמנו. חבריו מספרים עליו שהיה חביבן של הבנות, שהחיוך לא מש מפניו אפילו ברגעים הקשים ביותר. אברהם גויס לצה"ל בראשית פברואר 1972 והוצב לחיל הרגלים. במסגרת שירותו עבר קורס מ"כ רובאים, קורס מ"כים חי"ר, קורס צניחה וקורס מד"סים. הוא התנדב לשרת בסיירת "חרוב", ובזכות כושרו הגופני המצוין היה אחד המובחרים בחייליה. הוא נשלח גם לקורס קצינים, אך לא הספיק לסיימו. סיפר עליו חברו יגאל: "בכל מקום ובכל מצב היה אבי עליז. ההתייחסות שלו לכל דבר לוותה תמיד בעליזות. מעולם לא התלונן, וכששאלו אותו אם יש לו טענות כלשהן, נהג לומר: 'שום דבר הכל בסדר', כשחיוך פרוש לו מאוזן לאוזן. כאשר פעם פגז נפל ממש לידינו בשעת המלחמה, אבי צחק בפה מלא והמשיך להילחם". סיפר עליו חברו אורי: "אבי היה בחור יפה תואר, בריא גוף, בעל כוח סבל וכושר גופני בלתי נדלים. כינינו אותו "קופי", כי מעולם לא פסק מלחייך. ברגעי לחץ, ברגעים של משבר ונחיתות הרוח, ראינו אותו, כשבלוריתו הזהובה שמוטה ברישול על מצחו והוא מחייך. מעולם לא הבנו את סודו – את המפתח הזה שהיה בידו לאושר. אבי לא ידע קושי מהו. הוא היה חזק, מחושל כהלכה. הוא הדהים את מפקדיו ביכולתו הגופנית הבלתי רגילה. לא נוכל לשכוח כיצד נשא על כתפו למרחק של 14 ק"מ אלונקה, בלי להעבירה מכתף לכתף. כולם אהבו אותו כי הוא היה טוב אל כולם, נכון לעזרת חבריו ומשרה ביטחון ושלווה בחיוכו הנצחי". הוא הצליח מאוד בשירות החובה שלו ושאף להמשיך בקריירה צבאית, אך לא הספיק להגשים את שאיפתו. במלחמת יום-הכיפורים שירת בחזית הצפון ועבר את קרבות הבלימה הקשים ואת קרבות ההבקעה ללא פגיעה. הוא חזר הביתה מאושר ומחייך. בקרב שנערך על שיא החרמון ביום כ"ט בניסן תשל"ד (21.4.1974), נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בחיפה. השאיר אחריו הורים, אח ואחות. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "אברהם היה חייל מסור וחבר מצוין, שהיה אהוד על כל מי שהכירו".